בית המשפט דחה תביעות לשון הרע הדדיות וקבע: "מנהל פרויקט מטעם הדיירים" פעל בניגוד עניינים מובנה בשל חוזה עם היזם
השופט אביים ברקאי דחה תביעות בסך כולל של 370,000 ש"ח בין ד"ר יחיאל (חיליק) סופר, שפעל כמארגן דיירים בפרויקט פינוי-בינוי רחב היקף בחולון, לבין ישראל כהנא, נציג דיירים. פסק הדין מתח ביקורת על הסכם השירותים של סופר עם החברה היזמית "שפיר", שחייב אותו לנאמנות כלפיה ויצר ניגוד עניינים מול בעלי הדירות.
בפסק דין מקיף ומנומק שניתן ב-30 ביוני 2025, דחה בית משפט השלום בתל אביב-יפו, בראשות השופט אביים ברקאי, שתי תביעות לשון הרע הדדיות שהוגשו על רקע סכסוך סביב פרויקט התחדשות עירונית רחב היקף בחולון. התביעות, שהוגשו בין ד"ר יחיאל (חיליק) סופר לבין מר ישראל כהנא, עסקו בפרסומים קשים שהטיחו הצדדים זה בזה, אך שורש המחלוקת, כפי שקבע בית המשפט, נעוץ בטענות לניגוד עניינים חריף של ד"ר סופר.
הסכסוך נסוב סביב פרויקט פינוי-בינוי הכולל 17 בניינים וכ-215 דירות בעיר חולון. ד"ר סופר, שפעל דרך חברה בבעלותו, נשכר על ידי החברה היזמית, "שפיר מגורים ובנין בע"מ", בספטמבר 2014, במטרה לארגן את הדיירים ולהביא להחתמתם על הסכמים מול החברה. חודשיים לאחר מכן, בנובמבר 2014, הוא נבחר על ידי הדיירים לשמש כ"מנהל הפרויקט מטעמם".
מר כהנא, שאשתו ירשה דירה במתחם, היה פעיל בנציגות הדיירים ומתח ביקורת נוקבת על התנהלותו של ד"ר סופר. הוא טען בעקביות כי סופר מצוי בניגוד עניינים מובנה, שכן נאמנותו האמיתית נתונה לחברת שפיר, המשלמת את שכרו, ולא לדיירים שאותם הוא אמור לייצג. ביקורת זו הגיעה לשיאה בסדרה של 18 פרסומים בקבוצות וואטסאפ ובמכתבים, שבהם האשים כהנא את סופר בהסתרת מידע, בחוסר שקיפות ובכך שהוא משמש למעשה "מנהל החתמות מטעם היזם" ולא "מנהל הפרויקט מטעם הדיירים". פרסומים אלה היוו את הבסיס לתביעתו של ד"ר סופר בסך 300,000 ש"ח.
מנגד, הגיש מר כהנא תביעה בסך 70,000 ש"ח, בטענה כי ד"ר סופר הכפיש אותו בארבעה פרסומים שונים, בהם כינה אותו "שקרן", "מפיץ רעל" ומי שמטרתו "לחבל בפרויקט". התבטאויות אלו של סופר באו בתגובה לדרישותיו של כהנא לקבל מסמכים הקשורים לפרויקט, שלטענת סופר כלל לא היו בידיו.
השופט ברקאי הקדיש חלק ניכר מפסק הדין לניתוח סוגיית ניגוד העניינים. הוא קבע באופן חד משמעי כי "ד"ר סופר, במלוא הכבוד, אכן פועל במצב של ניגוד עניינים". קביעתו התבססה על שני נדבכים מרכזיים: דיני השליחות והוראות ההסכם הספציפי בין סופר לחברת שפיר.
השופט קבע כי מעצם תפקידו כמי שפועל להחתמת הדיירים עבור שפיר, הפך ד"ר סופר ל"שלוח" של החברה על פי חוק השליחות. מתוקף כך, הוא חב חובת נאמנות סטטוטורית לחברה, המחייבת אותו "להימנע מכל דבר שיש בו ניגוד בין טובתה של חברת שפיר לבין טובתו של אדם אחר". במצב שבו טובת היזמית תתנגש עם טובת הדיירים, קבע בית המשפט, על ד"ר סופר להעדיף את טובת שפיר.
חיזוק משמעותי לקביעתו מצא השופט בהסכם השירותים עצמו. ההסכם חייב את ד"ר סופר לפעול אך ורק להחתמת הדיירים מול שפיר, ואף קבע סנקציות חריפות במקרה שינהל משא ומתן עם יזם אחר. סנקציות אלו כללו השבת כל הסכומים שקיבל בתוספת ריבית, תשלום קנס של 150,000 ש"ח וחשיפה לתביעות נוספות. "הסנקציות המשמעותיות… בוודאי עלולות להשפיע עליו לא לנהל כל משא ומתן שכזה. זאת אפילו אם טובת בעלי הזכויות בפרויקט תחייב את ניהולו", כתב השופט. שכרו של סופר, שהוערך במיליוני שקלים והותנה בהיקף ההחתמות, חיזק גם הוא את הקביעה בדבר ניגוד העניינים.
לאור קביעתו כי ד"ר סופר אכן פעל בניגוד עניינים, דחה בית המשפט את תביעתו נגד מר כהנא. השופט בחן את כל 18 הפרסומים וקבע כי הם אינם מהווים לשון הרע, אלא ביקורת לגיטימית של נציג דיירים החושש לאינטרסים של שכניו. "כאשר נקבע כבר לעיל שד"ר סופר פועל, במלוא הכבוד, במצב של ניגוד עניינים – הרי לא ניתן להתייחס לאמירה 'מנהל לא תקין' כאל הוצאת לשון הרע", קבע השופט לגבי אחד הפרסומים.
באופן מפתיע לכאורה, דחה בית המשפט גם את תביעתו של מר כהנא. השופט קבע כי אמירותיו של ד"ר סופר, שכינו את כהנא "שקרן", נאמרו בהקשר ספציפי של ויכוח על קיומם של מסמכים מסוימים. בית המשפט נתן אמון בגרסתו של סופר, שנתמכה בעדותו של עורך דין יניב סולמי, כי המסמכים שכהנא דרש לא היו בידיו. לכן, קבע השופט, "האמירות בהן נזעק ד"ר סופר וטען לכך שהאשמתו היא בגדר שקר הן אמירות שנועדו להבהיר המצב לאשורו". הוא הוסיף כי "גם אם ניתן היה להבהיר את המצב בשפה עדינה יותר, הרי אין להתעלם מהמסגרת הכוללת בה פורסמו הדברים – מסגרת בה מר כהנא האשים וביקר את ד"ר סופר חדשות לבקרים".
בסיום פסק הדין, נדחו שתי התביעות. עם זאת, בשל הפער בסכומי התביעות, חויב ד"ר סופר לשלם למר כהנא הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 15,000 ש"ח.
ת"א 22191-01-21, ת"א 62657-10-20
