תביעת פרטיות נדחתה: צילום בן השכנה פולש לחצר אינו פגיעה בפרטיות
בית משפט השלום ברחובות דחה תביעה בגין פגיעה בפרטיות שהגישה אישה נגד שכניה, לאחר שתיעדו את בנה הקטין נכנס לשטחם והשתמשו בסרטונים בהליך משפטי. השופט קבע כי צילום אדם הפולש לחצרים של אחר אינו מהווה "צילום ברשות היחיד", וכי השימוש בתיעוד במסגרת הליך משפטי חוסה תחת הגנות החוק.
בפסק דין חריף ונוקב, דחה בית משפט השלום ברחובות תביעת פיצויים בסך 100,000 שקלים שהגישה שרית קילקר ראובן נגד שכניה, משה ורויטל אלמוג, בטענה לפגיעה בפרטיותה ובפרטיות בנה הקטין. פסק הדין, שניתן ביום 25 בספטמבר 2025, על ידי כבוד השופט ישראל פתה, שם סוף לתביעה שתיאר השופט כ"קנטרנית וטורדנית, שמלכתחילה לא היתה אמורה לבוא לעולם".
הסכסוך בין הצדדים, המתגוררים בבית דו-משפחתי בגדרה, אינו חדש ומערכת היחסים ביניהם הוגדרה כ"ניצית ומורכבת", והובילה לניהול הליכים משפטיים רבים. עניינה של תביעה זו בשני סרטונים קצרים, באורך כולל של 27 שניות, שבהם תועד בנה בן ה-6 של התובעת כשהוא נכנס לחצר ביתם של הנתבעים. סרטונים אלה צולמו על ידי הנתבעים והוגשו על ידם במסגרת תצהיר בהליך משפטי אחר שהתנהל בין הצדדים, שעסק בין היתר בהפרת הסכם שיתוף והתקנת מצלמות על ידי התובעת בשטח הגישה המשותף.
התובעת טענה כי שכניה פגעו בפרטיותה בכך שצילמו את בנה הקטין ללא אישורה והשתמשו בתיעוד. בכתב התביעה הועלו טענות קשות, לפיהן הנתבעים פיתו את בנה לגשת אליהם וצילמו אותו "מתוך מניעים זרים ואסורים". התובעת אף הרחיקה לכת והעלתה חשש ממעשי פדופיליה מצד הנתבעים, וטענה כי הם פועלים מטעם "כנופיית פשע כלכלית" במטרה לנשל אותה מביתה. יצוין כי טענותיה הקנייניות של התובעת ביחס לנכס נדחו בעבר במספר ערכאות משפטיות.
מנגד, הנתבעים טענו כי מדובר בפרסום מותר שאינו מהווה עילה לתביעה, שכן הסרטונים שימשו אך ורק לצורך ביסוס טענותיהם המשפטיות בהליך אחר. לטענתם, התיעוד הוגש לבית המשפט בלבד, ולא הופץ ברבים, ומטרתו הייתה להגן על אינטרס אישי כשר שלהם – הגנה על רכושם ומניעת פלישה לשטחם. עוד טענו הנתבעים כי הצילום אינו מהווה "פגיעה של ממש" אלא "מעשה של מה בכך", וכי הוא חוסה תחת ההגנות הקבועות בחוק הגנת הפרטיות ובחוק איסור לשון הרע, המאפשרות פרסומים שנעשו תוך כדי דיון משפטי.
השופט ישראל פתה קיבל את עמדת הנתבעים במלואה ודחה את התביעה. בפסק הדין המפורט, קבע השופט כי התובעת כלל לא הצליחה להוכיח את יסודות עילת התביעה. הנחת היסוד המרכזית בפסק הדין היא שצילום אדם כשהוא פולש לחצרים של אחר אינו עונה להגדרה של "צילום אדם כשהוא ברשות היחיד", כפי שדורש חוק הגנת הפרטיות. "משענייננו בצילום שנעשה בשטחם ובחצריהם של הנתבעים, כאשר לתובעת ולבני ביתה אין כל זכות בחצרי הנתבעים, הרי שברי כי אין לראות בכך משום צילום ברשות היחיד", כתב השופט, והוסיף: "הוא דומה יותר לצילום ברשות הרבים".
השופט קבע כי זכותו של אדם להגן על קניינו, בבחינת "ביתו של אדם הוא מבצרו", גוברת בנסיבות אלה. עוד נקבע כי מדובר ב"מעשה של מה בכך", שכן מדובר בשני סרטונים קצרים ביותר שתיעדו פלישה לשטח פרטי, ולכן לא קמה עילת תביעה.
בנוסף, קיבל השופט את כל טענות ההגנה של הנתבעים. הוא קבע כי השימוש בסרטונים במסגרת הליך משפטי חוסה תחת הגנת "הפרסומים המותרים" בחוק איסור לשון הרע, המקנה הגנה מוחלטת לפרסומים הנעשים על ידי בעל דין תוך כדי דיון משפטי. כמו כן, הוכר האינטרס של הנתבעים להציג את התיעוד כ"עניין אישי כשר", שמטרתו הייתה להוכיח את הפלישה לשטחם.
השופט מתח ביקורת על התובעת ועל אופן ניהול ההליך, ציין את תשובותיה המתחמקות בחקירה הנגדית ואת חוסר אמינותה, במיוחד ביחס לטענותיה הקשות בדבר פדופיליה, שלגביהן הודתה כי כלל לא הגישה תלונה במשטרה. לאור דחיית התביעה, חויבה התובעת לשאת בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 27,600 שקלים.
ת"א 50508-03-21
