הנישומים שכנעו את השופטת בצדקתם המשפטית – אך הפסידו בערעור
פסק דין תקדימי בסוגיית פטור לנכה ו"חישוב מאוחד": השופטת ירדנה סרוסי קיבלה את עמדת הנישומים כי ניתן להחיל פטור לנכה על הכנסות אשתו, אך קבעה כי הם כבולים להסכם פשרה קודם שחתמו עם פקיד השומה ודחתה את ערעורם
בפסק דין יוצא דופן שניתן ב-16 באוקטובר 2025 , דחה בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו את ערעורם של בני הזוג אמנון ודניאלה וייס נגד פקיד שומה מפעלים גדולים. אולם, הדחייה הגיעה רק לאחר שהשופטת, ירדנה סרוסי , הקדישה את רוב פסק הדין לניתוח משפטי מעמיק ומפורט, בו היא קיבלה, הלכה למעשה, את כל טענותיהם המשפטיות המהותיות של המערערים. הסיבה לדחיית הערעור בסופו של דבר לא נגעה לצדקתם המיסויית, אלא לעובדה שבני הזוג הפרו באופן חד-צדדי הסכם שומה קודם שחתמו עם רשות המיסים.
תחילתו של הסיפור בשנות המס 2015-2019, בהן הפיקו בני הזוג הכנסות דמי שכירות בסך כולל של 4,131,666 ש"ח. נכסי הנדל"ן כללו 8 נכסים מסחריים ודירת מגורים הרשומים על שם האישה, דניאלה וייס (שאת עיקרם קיבלה בירושה ובמתנה), ושתי דירות מגורים הרשומות על שם הבעל, אמנון וייס. הבעל, אמנון, הוא נכה בשיעור של 100 אחוז ומשמש כ"בן הזוג הרשום".
השאלה המרכזית בערעור הייתה האם בני הזוג זכאים, במסגרת "חישוב מאוחד" לפי סעיף 65 לפקודת מס הכנסה, לנצל את הפטור ממס הניתן לאמנון כנכה לפי סעיף 9(5)(א) לפקודה (הפטור הגבוה, הניתן על הכנסה מיגיעה אישית) ולהחיל אותו על כלל הכנסות דמי השכירות של התא המשפחתי, כולל אלו שנבעו מהנכסים הרשומים על שם האישה.
פקיד השומה התנגד לכך נחרצות וקבע כי אין לייחס את דמי השכירות מנכסי האישה כהכנסה מיגיעה אישית של הבעל הנכה, גם אם החישוב הוא מאוחד.
בצעד חריג, הודיעה השופטת סרוסי כי אף שמצאה לדחות את הערעור מטעם אחר (הסכם הפשרה), היא מוצאת לנכון לדון בשאלות המשפטיות לגופן "למען שלמות התמונה, בפרט לאור אי הבהירות בפסיקת בתי המשפט המחוזיים ובהעדר הלכה ברורה של בית המשפט העליון".
ראשית, קבעה השופטת כי הכנסות דמי השכירות של בני הזוג הן "הכנסות עסקיות" לפי סעיף 2(1) לפקודה, ולא פאסיביות כטענת המשיב. היא מתחה ביקורת על המשיב שביסס את קביעתו על נימוק יחיד (שלא נדרשו הוצאות שכר). השופטת קבעה כי בהינתן כמות הנכסים (12 נכסים לבני הזוג ועוד 5 בחברה), ההיקף הכספי (מעל 4 מיליון ש"ח, שהיוו את מקור פרנסתם העיקרי), והעובדה שהבעל הפעיל מנגנון עסקי (כולל איש תחזוקה קבוע) וביצע אישית שורה ארוכה של פעולות ניהול (איתור שוכרים, גבייה, אחזקה ועוד) – מדובר בפעילות עסקית לכל דבר, הכרוכה ביגיעה אישית.
שנית, השופטת קיבלה את טענת המערערים כי במסגרת "חישוב מאוחד" (סעיף 65), הכנסות האישה אכן מיוחסות במלואן לבעל כ"בן הזוג הרשום". היא הסבירה כי סעיף 65 קובע פיקציה משפטית. לאישה הייתה זכות לבקש חישוב נפרד על נכסי הירושה שלה (לפי סעיף 66(ב)), אך מכיוון שלא עשתה זאת ובחרה בחישוב המאוחד, יש לייחס את מלוא דמי השכירות מנכסיה לבעלה, אמנון.
שלישית, ובנקודה התקדימית ביותר, קבעה השופטת כי תכונת ה"נכות" של בן הזוג הרשום (אמנון) "נצבעת" גם על ההכנסות המיוחסות לו מאשתו (דניאלה). היא דחתה מכל וכל את טענת המשיב כי הפטור הוא "פרסונאלי" ואינו עובר. השופטת סרוסי קבעה כי הפיקציה המשפטית של סעיף 65 היא מוחלטת: ההכנסה המיוחסת הופכת להכנסתו של הבעל "לכל דבר ועניין, כך שתכונת הנכות שלו, שהיא תכונה 'מיסויית', תמוזג עמה". השופטת התייחסה מפורשות לפסיקות סותרות במחוזי (עניין כספי בירושלים מול עניין בן נתן בחיפה) וקבעה כי היא "מבכרת את הקביעות בעניין כספי" התומכות בעמדת הנישומים.
רביעית, השופטת קבעה כי כדי לזכות בפטור הגבוה (סעיף 9(5)(א)), לא מספיק שההכנסה שייכת ל"נכה", אלא היא חייבת לנבוע מ"יגיעתו האישית" של הנכה עצמו. אלא שגם בנקודה זו, היא מצאה עובדתית כי המערער, אמנון, הוא זה ש"התייגע על הפקת הכנסות דמי השכירות מנכסי בת הזוג". היא ביססה זאת על עדויות מפורטות, כולל עדותה של האישה עצמה (אשת ציבור שלא הייתה מעורבת כלל) , עדויות שוכרים ואיש התחזוקה , שכולם העידו כי התנהלו אך ורק מול אמנון.
השופטת סיכמה את החלק הזה בקביעה נחרצת: "התוצאה היא שכלל ההכנסות מנכסי בני הזוג הופקו ביגיעתו האישית של המערער ולפיכך חוסות תחת הפטור ממס". היא הוסיפה: "לו הדיון היה מסתיים בנקודה זו… היה מקום לקבל את הערעור".
לאחר הניתוח המעמיק שהצדיק את המערערים, ביצעה השופטת תפנית חדה. היא קבעה כי המערערים מנועים מלטעון את הטענות הצודקות הללו, מאחר שהם מחויבים להסכם שומה קודם שחתמו עם המשיב לשנות המס 2011-2014.
בסעיף 5 לאותו הסכם, שנחתם ב-2016, נכתב מפורשות כי "בשנים הבאות, הנישום יזקוף להכנסותיו עד 15% מדמי השכירות הנובעים מנכסיה של בת הזוג". השופטת קבעה כי לשון ההסכם ברורה וכי הוא נחתם מתוך כוונה ומודעות בדיוק כדי למנוע מחלוקות עתידיות, לאחר שבני הזוג ניסו בעבר לסטות מהסכמות.
המערערים טענו כי הסתמכו על חוות דעת משפטית חדשה וכי אין לכבול אותם להסכם שרירותי המנוגד לעיקרון "מס אמת". השופטת דחתה טענה זו וקבעה כי עיקרון "סופיות הפשרה" גובר. היא קבעה כי כאשר נישום מיוצג מנהל מו"מ, חותם על פשרה ו"קונה סיכון", הוא אינו יכול להתנער ממנה מאוחר יותר באופן חד-צדדי, רק משום שגילה בדיעבד שההסכם "אינו מוצלח". "מדובר בחוכמה לאחר מעשה", כתבה השופטת, "שככלל אינה עילה לביטול ההסכם".
מכיוון שהמערערים הפרו את ההסכם באופן חד-צדדי וללא הצדקה, קבעה השופטת כי הם מחויבים להסכמות שבהסכם (הכרה בהכנסות כפאסיביות וייחוס 15% בלבד ליגיעה אישית) , וכי קנס הגירעון שהוטל עליהם – הוטל כדין.
בסופו של דבר, הערעור נדחה, והמערערים חויבו בהוצאות משפט בסך 45,000 ש"ח.
ע"מ 7265-02-23
