פשרה בייצוגית נגד יונדאי וכלמוביל: ביהמ"ש אישר פיצוי של 4.1 מיליון ש"ח בגין תקלה בסליל כרית האוויר, ודחה את התנגדות המדינה
בעלי דגמי סנטה פה, i35, ולוסטר ו-i20 ששילמו על תיקון הרכיב יהיו זכאים לשובר בסך 165 ש"ח. היועמ"שית לממשלה התנגדה בחריפות וטענה כי מדובר ב"מנגנון שיווקי" וכי שכר הטרחה מופרז, אך השופט קיבל את עמדת הצדדים כי "הנחה עיוורת" דינה ככסף מזומן ואישר את ההסדר כמעט במלואו.
בית המשפט המחוזי מרכז-לוד אישר הסדר פשרה בתובענה ייצוגית נגד יבואנית הרכב כלמוביל בע"מ ויצרנית הרכב Hyundai Motor Company, במסגרתו יפצו המשיבות את חברי הקבוצה בסכום כולל של 4,124,340 ש"ח. פסק הדין, שניתן ב-17 באוקטובר 2025 על ידי כבוד השופט עוז ניר נאוי , קיבל את ההסדר על אף התנגדות נחרצת של היועצת המשפטית לממשלה, שטענה כי מנגנון הפיצוי פגום ונועד לקדם את מכירות החברה.
עניינה של התביעה, שהוגשה במקור בינואר 2022, הוא טענת המבקשים לפגם סדרתי ברכיב "קפיץ השעון" (המוכר גם כ"סליל כרית האוויר") בדגמים שונים של יונדאי. רכיב זה, הממוקם מתחת לגלגל ההגה, אחראי על יצירת המשכיות חשמלית לכרית האוויר, לצופר ולכפתורי השליטה שעל ההגה. בתביעה נטען כי הפגם גורם לניתוק חשמלי לרכיבים אלו, באופן שעלול להוות סיכון בטיחותי חמור.
המבקשים טענו כי כלמוביל ויונדאי מודעות לתקלה מזה למעלה מעשור, וכי בעוד בארה"ב ביצעה יונדאי קריאה חוזרת (ריקול) ואף הרחיבה את האחריות על הרכיב ל-15 שנים, בישראל הן הסתירו את הפגם והתנערו מאחריות. התביעה ייחסה להן שורה של הפרות, כולל רשלנות , הפרת חובות בטיחות, הטעיית הצרכן ועשיית עושר ולא במשפט.
מנגד, המשיבות דחו את כל הטענות. הן טענו להתיישנות, שכן הרכבים המדוברים הם בני 8 עד 16 שנים, בעוד חוק המכר מגביל את תקופת ההתיישנות לפגמים בממכר ל-4 שנים. לגופו של עניין, נטען כי לא מדובר בפגם ייצור אלא בבלאי טבעי של רכיב הנתון לתנועה מתמדת.
באשר לפן הבטיחותי, המשיבות הכחישו את הסיכון הנטען. הן הסבירו כי הריקול בארה"ב ב-2011 בוצע מתוך הנחה שכרית האוויר עלולה שלא לתפקד. אולם, לטענתן, מומחי יונדאי גילו בהמשך כי גם כאשר נדלקת נורת האזהרה, כרית האוויר תפעל כראוי במקרה תאונה, ולכן הוחלט שלא לבצע ריקול בשאר מדינות העולם.
לאחר הליך גישור בפני השופט (בדימוס) ד"ר אבי זמיר, הגיעו הצדדים להסדר פשרה. "הקבוצה" הוגדרה כ"כל מי שהיה או הינו הבעלים" של רכבי יונדאי מהדגמים הבאים: סנטה פה (שנים 2006-2008), i35 (שנים 2011-2013), ולוסטר (שנים 2011-2014) ו-i20 (שנים 2009-2014).
סכום הפיצוי הכולל, 4.12 מיליון ש"ח, חושב על בסיס 24,996 החלפות סלילים שבוצעו בשבע השנים שקדמו לתביעה, בעלות ממוצעת של 550 ש"ח לסליל. מנגנון הפיצוי שגובש הוא רב-שלבי:
- שלב א': חברי קבוצה ששילמו על החלפת הסליל בתקופה הרלוונטית יוכלו להגיש בקשה מקוונת באתר כלמוביל, בצירוף חשבונית. כל זכאי יקבל שובר בסך 165 ש"ח לרכישת חלפים מקוריים או שמנים במוסכים המורשים.
- שלב ב': ככל שסכום השוברים שחולקו בשלב א' יהיה נמוך מסכום הפיצוי הכולל, היתרה הבלתי ממומשת תחולק כהנחה אוטומטית של 165 ש"ח לבעלי "הרכבים הרלוונטיים" הראשונים שיגיעו למוסכים המורשים.
- שלב ג': אם תיוותר יתרה נוספת גם לאחר שלב ב', היא תחולק כהנחה של 165 ש"ח לכלל לקוחות יונדאי (גם כאלה שאינם בעלי הרכבים הרלוונטיים) שיגיעו למוסכים, עד למימוש מלוא סכום הפשרה.
היועצת המשפטית לממשלה הגישה התנגדות חריפה להסדר. המדינה טענה כי פיצוי באמצעות שוברים "מחטיא את מטרת ההשבה" ומאלץ את הצרכנים להוציא כספים נוספים אצל המשיבה , ומהווה למעשה "קידום מכירות". עוד נטען כי תקופת המימוש (6 חודשים במקור) קצרה מדי, וכי העברת היתרה (בשלב ג') לכלל לקוחות יונדאי במקום לקרן ייעודית מנוגדת לחוק.
כן התנגדה המדינה בחריפות לגמול ולשכר הטרחה שהומלצו: 724,900 ש"ח (בתוספת מע"מ) לעורכי הדין ו-60,000 ש"ח (בתוספת מע"מ) למבקשים. המדינה טענה כי בהסדרי שוברים, יש לחשב את שכר הטרחה לפי העלות הריאלית למשיבה (הנמוכה משמעותית מהשווי הנקוב), כפי שנקבע בהלכת אופטיקה הלפרין.
הצדדים, בתגובתם, טענו כי המדינה התעלמה מעיקר ההסדר. לטענתם, שלבים ב' ו-ג' אינם "הסדר קופונים" אלא "הנחה אוטומטית ועיוורת", אשר לפי הפסיקה המאוחרת להלכת הלפרין – דינה כדין השבה כספית מלאה. לכן, לטענתם, המגבלות על שכר טרחה אינן חלות. הם אף טענו כי יידוע פרטני של הלקוחות (כפי שדרשה המדינה) היה הופך את ההנחה העיוורת ל"שידול" שיווקי, ופוגע במטרת ההסדר. עם זאת, הצדדים הסכימו להאריך את תקופת מימוש השובר מששה חודשים לשנה.
השופט נאוי קיבל במלואן את טענות הצדדים ודחה את עמדת המדינה. הוא קבע כי אין מדובר בהסדר קופונים, וכי "דינם של ההנחה והפיצוי כדין פיצוי כספי". בהתאם, קבע השופט כי הלכת הלפרין אינה רלוונטית ואישר את מלוא סכום שכר הטרחה והגמול. השופט אישר את ההסדר, בכפוף לתיקון היחיד עליו הסכימו הצדדים: הארכת תקופת מימוש השובר (שלב א') ותקופת ההנחה (שלב ב') לשנה אחת. בנוסף, דחה השופט את עמדת המדינה בעניין האגרה ופטר את המשיבות מתשלום חלקה השני.
ת"צ 2953-01-22
