"לא עיתונאות ולא תחקיר": עיתונאי ואשת יח"צ חויבו בלמעלה מ-750,000 ש"ח על מסע הכפשה מתוכנן נגד תאגיד המחזור "אקומיוניטי"
השופט גיא הימן מתח ביקורת חריפה על הנתבעים, שפעלו תחת "אצטלה של 'עיתונות חוקרת'". בפסק הדין נקבע כי השניים יצרו קשר שיטתי עם עשרות מלקוחות התאגיד, הטיחו בהם האשמות על זיהום סביבתי והתרו בהם מפני קנסות, במטרה מכוונת לפגוע בעסקיה של התובעת.
בית-משפט השלום בתל אביב-יפו קיבל במלואה תביעת לשון הרע שהגיש תאגיד "אקומיוניטי" , ופסק כי העיתונאי העצמאי ניק קוליוחין ואשת יחסי הציבור דנית ליטאי, שפעלו לכאורה לביצוע תחקיר עיתונאי, יפצו את התאגיד בסכום כולל של 755,633 ש"ח. בפסק דין חריף ונוקב, שניתן ב-17 באוקטובר 2025 , קבע כבוד השופט גיא הימן כי מעשי הנתבעים לא היוו עבודה עיתונאית לגיטימית, אלא "קמפיין מתוכנן ומאורגן" שמטרתו הייתה "לפגוע בבית-העסק של התובעת ובקשר שלה עם חוג-לקוחותיה".
סכום הפיצוי מורכב מ-500,000 ש"ח בגין הנזק , סכום שעמד, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, על 598,813 ש"ח , וכן הוצאות משפט בסך 15,500 ש"ח ושכר טרחת עורכי דין בסך 141,320 ש"ח.
מרכז התביעה לא עסק בפרסומים תקשורתיים גלויים, אלא בפעולות "תחקיר" שביצעו הנתבעים בדצמבר 2018. על פי פסק הדין, הנתבע קוליוחין שכר את שירותיה של הילה אופמן (שנתבעה במקור, נמחקה מהתביעה והעידה מטעם התובעת) כדי לסייע לו ב"תחקיר". הוא צייד אותה ב"תסריט שיחה" מפורט והנחה אותה להתקשר לעשרות מלקוחותיה של אקומיוניטי.
השופט הימן קבע כי "תסריט" זה לא נועד לאסוף מידע, אלא להפיץ מידע שלילי. התסריט הציג כעובדות טענות קשות שפורסמו קודם לכן בתקשורת (ושאינן חלק מתביעה זו), לפיהן פסולת אלקטרונית שאוספת אקומיוניטי "מגיעה לידי שריפה גם בשטחי הרשות הפלסטינית". לאחר מכן, הופעל על הלקוחות לחץ ישיר, כולל איום מרומז: "גובה הקנס הפוטנציאלי, אם יוטל על היבואנים באקומיוניטי הינו כ 6 מיליון ₪".
במקביל, הנתבעת דנית ליטאי, שעבדה אז בסוכנות "צור תקשורת", הנחתה את אופמן לשלוח הודעות דואר אלקטרוני ללקוחות שלא ענו לטלפון. ליטאי סיפקה כתובת דוא"ל ייעודית ואת נוסח ההודעה המדויק. מייל זה חזר על ההאשמות הקשות ("מחדלים קשים", "פסולת… מועברת לגורמים עויינים בשטחי יהודה ושומרון ולשריפה") ואף צורף אליו מכתב התרעה ששיגר "הפורום לישראל ירוקה" לאותם לקוחות.
הנתבעים טענו להגנת "אמת בפרסום" (סעיף 14 לחוק) ולהגנת תום הלב במסגרת "עיתונות אחראית" (סעיף 15(2) לחוק). השופט הימן דחה את הטענות הללו ב"שלילה גמורה".
בפסק הדין נקבע כי קוליוחין "לא פעל, כל עיקר, כעיתונאי". השופט ציין כי הנתבע לא הציג "ולו זנב של תחקיר" – לא טיוטות, לא ממצאים ואף לא מוצר עיתונאי ראשוני. יתרה מזאת, הנתבע נמנע מלבצע את הפעולה המתבקשת ביותר בתחקיר מסוג זה – פנייה לרשויות המדינה, ובראשן המשרד להגנת הסביבה. השופט קבע כי מטרת הפניות ללקוחות לא הייתה "לדוג" מידע, כפי שטען הנתבע , אלא "הטחה של מידע שלילי… בלקוחותיה".
השופט אף מתח ביקורת חריפה על עדותו של קוליוחין, וקבע כי השתמש בטענת החיסיון העיתונאי כ"מלת-קסם" להסתרת זהותו של מי ש"הזמין מהנתבע את הפעולות שנעשו".
באשר לנתבעת ליטאי, השופט דחה את ניסיונה להציג עצמה כעובדת זוטרה ש"סך הכול עבדתי שם כלום זמן" וסבלה מ"קשיי-זיכרון עמוקים ואי-ידיעה מובהקת" בנוגע לאירוע "מטלטל" של תביעה בסך חצי מיליון שקלים. השופט קבע כי הראיות הכתובות הוכיחו שליטאי הפעילה את אופמן באופן ישיר.
נקודה מכרעת הייתה חשיפת התכתבות שבה הנתבע קוליוחין התייחס לנתבעת ליטאי כאל "הלקוחה". השופט הימן הסיק מכך כי "שולחיה של הנתבעת רכשו… מן הנתבע את השירות". השופט הוסיף וציין כי ליטאי אחראית משום שבחרה שלא לחשוף את זהות שולחיה, וכי לתובעת לא נותרה ברירה אלא לתבוע אותה אישית.
בסיכום פסק הדין, נימק השופט הימן את גובה הפיצוי החריג בכך שמדובר ב"נסיבותיו של קמפיין מתוכנן ומאורגן" שנעשה "באצטלה של 'ייעוץ'-תקשורת וחמור מכך – של 'עיתונאות חוקרת'". הוא הוסיף כי הפיצוי משקף גם את העובדה שההגנה התבססה על "גרסאות – ולמרבה-הצער על עדויות – שאותן לא מצאתי של-אמת והכבידו ממשית על הבירור".
ת"א 72523-12-18
