יהמ"ש המחוזי קבע כי חידוש אוטומטי של פוליסות ביטוח רכב ללא הסכמה מפורשת – אינו חוקי; איי.די.איי. תחזיר כספים לעשרות אלפי לקוחות

ביהמ"ש המחוזי קבע כי חידוש אוטומטי של פוליסות ביטוח רכב ללא הסכמה מפורשת – אינו חוקי; איי.די.איי. תחזיר כספים לעשרות אלפי לקוחות

לאחר הליך משפטי שארך 14 שנה וכלל ערעור לעליון, קיבל בית המשפט המחוזי מרכז את התובענה הייצוגית וקבע כי הנוהג מנוגד לחוק חוזה הביטוח. נדחו טענות הנתבעת להסתמכות על הנחיות הרגולטור. מונתה מומחית לכימות סכום ההשבה, שיוחזר בצירוף ריבית והצמדה.

בפסק דין דרמטי שניתן ב-21 באוקטובר 2025, קיבל בית המשפט המחוזי מרכז-לוד תובענה ייצוגית שהתנהלה במשך קרוב ל-14 שנה נגד חברת איי.די.איי. חברה לביטוח בע"מ. השופטת הבכירה מיכל נד"ב קבעה כי פרקטיקת החברה לחדש באופן אוטומטי פוליסות ביטוח רכב (מקיף או צד ג') מבלי לקבל את הסכמתם המפורשת של המבוטחים, מנוגדת להוראות חוק חוזה הביטוח.

כתוצאה מכך, חויבה איי.די.איי. להשיב לעשרות אלפי לקוחות את דמי הביטוח שנגבו מהם שלא כדין בגין אותן פוליסות שחודשו ללא הסכמה. עוד נקבע כי סכום ההשבה יישא ריבית צמודה והפרשי הצמדה מלאים, בהתאם לחוק, מיום הגבייה ועד יום ההחזר בפועל.

ההליך המשפטי החל עוד בדצמבר 2011, אז הגישו התובעים המייצגים, אושרת שמעון, עפר פירט ואורן זיו, את הבקשה לאישור התובענה כייצוגית. התובעים טענו כי הנתבעת מחדשת פוליסות אוטומטית ללא הרשאה, לא שולחת העתק של הפוליסה החדשה, וכאשר לקוח דורש השבה, היא מוחזרת ללא ריבית והצמדה כנדרש.

דרכו של התיק הייתה ארוכה וכללה הכרעה תקדימית בבית המשפט העליון. ב-2016, השופטת נד"ב אישרה את התביעה רק באופן חלקי. היא קבעה אז כי החידוש עצמו היה כדין, בהתבסס על נוהג ענפי ועמדת המפקח על הביטוח, אך אישרה את התביעה בגין אי-שליחת הפוליסה ואי-השבת ריבית. התובעים ערערו לעליון, ובפברואר 2020 התקבל ערעורם. בית המשפט העליון (מפי השופטת ד' ברק-ארז) קבע כי הונחה תשתית לטענה כי החידוש האוטומטי עצמו אינו חוקי. העליון פסק כי סעיף 9(ג) לחוק חוזה הביטוח הוא "הסדר שלילי" – כלומר, חידוש אוטומטי מותר רק אם הותנה כך מראש במפורש בפוליסה. נקבע כי שתיקה אינה מהווה קיבול, ופוליסת ביטוח הכרוכה בתשלום אינה "הצעה מזכה".

לאחר שהתיק חזר לבית המשפט המחוזי להכרעה סופית, טענה הנתבעת כי יש לדחות את התביעה. היא הציגה ראיות חדשות, וטענה כי פעלה בתום לב בהסתמך על הנחיות הרגולטור – "מסמך הנחיות 1999" ו"תכתובת 2000" – וכן על "נוהג ענפי" רב שנים.

בפסק הדין הנוכחי, דחתה השופטת נד"ב את כל טענות ההגנה של איי.די.איי. באופן נחרץ, וקבעה כי הראיות החדשות שהוצגו דווקא חיזקו את עמדת התובעים.

ראשית, נקבע כי "הנחיות 1999" כלל לא תמכו בעמדת הנתבעת, אלא להיפך. השופטת ציטטה את עדותו של עו"ד יוסף הלוי (עד מטעם הנתבעת, המשמש כיועמ"ש איגוד חברות הביטוח), שהודה כי בזמן אמת הוא פירש את הנחיות 1999 כ"קיצוניות" וכתב במכתב פנימי כי הן קובעות ש"חידוש הביטוח הוא רק אם המבוטח מסכים לו במפורש ובכתב".

שנית, ביהמ"ש אימץ את קביעת העליון כי "תכתובת 2000", שהתירה לכאורה חידוש אוטומטי, לא הייתה הנחיה רגולטורית מחייבת, אלא "התכתבות 'פנימית'" שנוהלה "במחשכים" בין האיגוד לנציג מהפיקוח, ואין בכוחה לגבור על חוק צרכני קוגנטי.

שלישית, נדחתה הטענה ל"נוהג ענפי". התובעים הציגו מדריכים של המפקח ושל לשכת סוכני הביטוח מאותה תקופה, שהתעלמו מ"תכתובת 2000" וציטטו רק את חוק חוזה הביטוח כבסיס לדרישת הסכמה. השופטת הוסיפה כי עצם העובדה שהיו "ריבוי תלונות" על הפרקטיקה, כפי שנכתב בהנחיות 1999, מוכיחה שלא היה מדובר בנוהג מוסכם.

כמו כן, נדחתה טענת הנתבעת להגנת תום לב (לפי סעיף 6 לפקודת הנזיקין), וכן נדחתה טענתה ל"אשם תורם" של הלקוחות שלא שמו לב לחיובים. השופטת קבעה כי הטלת אשם על הצרכן תסכל את תכליתו של החוק.

לאחר שנקבעה החבות, פנה ביהמ"ש לקבוע את היקף הקבוצה. הנתבעת הציגה "דוח פילוח" שנועד לצמצם את הקבוצה, שגודלה המקורי עמד על 104,786 פוליסות שחודשו אוטומטית. השופטת נד"ב דחתה את רוב טענות ה"החרגה" של הנתבעת, שביקשה לטעון ל"הסכמה משתמעת".

כך למשל, נקבע כי לקוחות שביטלו את הפוליסה (בין אם בתחילתה ובין אם באמצע התקופה) עדיין זכאים להשבה מלאה בתוספת ריבית, כיוון שלא הסכימו לחידוש מלכתחילה, וכי הנתבעת גבתה מהם דמי ביטול שלא כדין. כן נדחו החרגות של לקוחות שרק שילמו את ביטוח החובה או ביצעו פעולות טכניות באתר.

בית המשפט אישר להחריג עקרונית רק לקוחות שביצעו פעולות אקטיביות המעידות בבירור על הסכמה לאחר החידוש, כגון הגשת תביעה (אך רק אם הוגשה על ידי המבוטח ולא על ידי צד ג'), ביצוע שינויים מהותיים בפוליסה, או יצירת קשר בנושאי גבייה.

בית המשפט מינה את פרופ' רו"ח הדס גלדנר כממונה, אשר תבחן את רשימות הנתבעת, תקבע באופן סופי מי מחברי הקבוצה מוחרג, ותכמת את סכום ההשבה הסופי. לאור מורכבות ההליך והצלחתו, פסק ביהמ"ש גמול לתובעים ושכר טרחה לבאי כוחם בשיעור מדורג של 15% עד 25% מסכום ההשבה הכולל.

ת"צ 12963-12-11