ביהמ"ש לענייני משפחה אישר צוואה בעברית של סבתא אנאלפביתית שדיברה ערבית
חמשת ילדיה של המנוחה טענו לתרמית והשפעה בלתי הוגנת מצד אחיהם הבכור, אביו של הנכד שזכה בדירה. השופטת דחתה את כל הטענות וקבעה: "הצוואה מהווה ביטוי לרצון חופשי ומוגמר"
בפסק דין מפורט ורחב יריעה, דחה בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו התנגדות לקיום צוואה שנערכה בשנת 1989, וקיבל את בקשת הנכד לקיימה. פסק הדין, שניתן ב-14 באוקטובר 2025 על ידי כבוד השופטת סיגלית אופק, עסק בליבת הסוגיות המורכבות ביותר בדיני ירושה, ובראשן שאלת כשרותה של צוואה שנחתמה על ידי מצווה אנאלפביתית, אשר שפת אמה ערבית, בעוד הצוואה עצמה נכתבה בשפה העברית.
הסכסוך המשפטי נסוב סביב עזבונה של גב' י.ח ז"ל, שנפטרה בשנת 2022 בגיל 96. המנוחה הותירה אחריה שישה ילדים. התובע בתיק (להלן "המבקש") הוא נכדה של המנוחה, בעוד חמישה מילדיה (דודיו של התובע) שימשו כנתבעים (להלן "המתנגדים").
על פי הצוואה משנת 1989, ציוותה המנוחה את דירתה לנכדה (המבקש), ואת יתרת רכושה חילקה שווה בשווה בין ילדיה. הרקע לצוואה זו הוא קריטי להבנת פסק הדין: הדירה המדוברת הייתה דירת דיור ציבורי של 'עמיגור'. בשנת 1988, נקרתה בפני המנוחה האפשרות לרכוש את הדירה, והיא עשתה זאת באמצעות כספים שקיבלה במלואם מבנה הבכור, י', שהוא אביו של הנכד הזוכה. כשנה לאחר מכן, חתמה המנוחה על הצוואה המורישה את הדירה הספציפית הזו לבנו של י'.
חמשת ילדיה האחרים של המנוחה הגישו התנגדות עזה לקיום הצוואה, ובמקביל ביקשו צו ירושה. טענותיהם התבססו על שלוש עילות מרכזיות:
- היעדר הבנה מוחלט: המתנגדים טענו כי המנוחה כלל לא הבינה את מהות המסמך עליו חתמה. הם הדגישו כי המנוחה לא ידעה קרוא וכתוב, התנהלה בשפה הערבית בלבד, והצוואה, שנכתבה בעברית, מעולם לא תורגמה לה.
- תרמית והשפעה בלתי הוגנת: נטען כי החתימה על הצוואה הייתה תוצאה של תחבולה, תרמית והשפעה בלתי הוגנת מצד אביו של הזוכה (הבן י').
- מעורבות פסולה בעריכת הצוואה: המתנגדים טענו כי הבן י' ואף הנכד הזוכה היו נוכחים במעמד החתימה, וכי י' הוא שיזם וארגן את עריכת הצוואה, באופן הפוסל אותה לפי סעיף 35 לחוק הירושה.
השופטת סגלית אופק דחתה את כל טענות המתנגדים, אחת לאחת, ונתנה צו לקיום הצוואה.
סוגיית השפה והבנת הנקרא: בליבת פסק הדין עמדה הטענה בדבר פערי השפה והאנאלפביתיות של המנוחה. השופטת אופק קבעה כי נסיבות אלו – חתימה על צוואה בעברית כשהמצווה דוברת ערבית ואנאלפביתית – אכן מעוררות חשש בדבר אמיתות הצוואה. במצב דברים זה, קבע בית המשפט, נטל השכנוע (חובת הראייה) עובר אל כתפי המבקש (הנכד) להוכיח כי סבתו אכן ידעה ש"זו צוואתה" ושהדבר נעשה מרצונה הטוב והחופשי.
חרף הנטל הכבד, קבעה השופטת כי המבקש עמד בו בהצלחה. ראשית, בית המשפט דחה את הטענה לחוסר ידיעה מוחלט של השפה העברית. צוין כי המנוחה חיה בישראל כ-38 שנים מאז עלייתה מלוב, עבדה לפרנסתה כמנקה במועצה ובטיפת חלב, וגידלה ילדים שחלקם כלל אינם דוברי ערבית . בנסיבות אלו, קבעה השופטת, "בוודאי נדרשה המנוחה לידיעה והבנה למצער בסיסית של השפה העברית". הנכד עצמו העיד כי שוחח עם סבתו בעברית בלבד .
שנית, הצוואה עצמה הייתה "קצרה, עניינית, באורך של כמחצית העמוד בלבד, מנוסחת בשפה פשוטה וברורה, שגורה בפי כל".
שלישית, וחשוב מכל, בית המשפט נתן אמון מלא בעדויותיהם של עדי הצוואה – עורך הדין שערך אותה, עו"ד מנשה שני, ורעייתו, גב' נעמי שני. עו"ד שני העיד כי הקריא למנוחה את הצוואה והסביר לה את הוראותיה ב"עברית קלה", והתרשם כי היא מבינה ואין צורך בתרגום לערבית. עדותו נתמכה בעדות רעייתו. השופטת קבעה כי עדויותיהם "מהימנות", בעוד ש"עדויות המתנגדים היו רצופות סתירות ונראו מגמתיות" .
ההיגיון מאחורי הצוואה ודחיית טענת ההשפעה הבלתי הוגנת: בית המשפט דחה בתוקף את הטענות לתרמית והשפעה בלתי הוגנת. השופטת אופק קבעה כי רצונה של המנוחה, כפי שבא לידי ביטוי בצוואה, היה "הגיוני ומובן לחלוטין".
הנימוק המרכזי לכך הוא העובדה שהדירה כלל לא נרכשה מכספי המנוחה, אלא מכספיו המלאים של בנה י' (אביו של הזוכה). המתנגדים עצמם הודו בחקירותיהם כי י' הוא ש"קנה את הזכות של הבית". לכן, קבעה השופטת, רצונה של המנוחה להבדיל נכס זה (שנרכש באמצעי בנה) מיתר רכושה (אותו השיגה "מאמצעיה הדלים"), ולהעבירו לנכדה (בנו של אותו בן מממן), הוא רצון לגיטימי.
"מעבר להגיון הפשוט ברצון לגמול לי' על כך שהקל כלכלית על המנוחה", כתבה השופטת, "הרי שגם אופייה, ערכיה ונסיבות חייה של המנוחה 'תרמו' להחלטתה להותיר את הנכס בתוך משפחתו של י'".
בית המשפט אף מצא חיזוק לכך בעובדה שבשנת 2019, כ-30 שנה לאחר עריכת הצוואה, חתמה המנוחה על תצהירי העברה ללא תמורה של אותה דירה לאביו של הזוכה, י'. השופטת ראתה בכך "הלימה לרצונה הראשוני להעביר למבקש עצמו את הדירה".
עוד קבע בית המשפט כי הוכח שהמתנגדים ידעו על רצונה של המנוחה ועל הצוואה עוד בחייה, ו"השלימו עמו".
דחיית הטענה למעורבות פסולה (סעיף 35): לבסוף, דחה בית המשפט את הטענה למעורבות פסולה של הבן י' בעריכת הצוואה. אכן, הוכח כי י' יצר קשר עם עורך הדין (שהיה מכרו), ביקש ממנו לערוך את הצוואה עבור אמו, דאג להביאו אליה ואף שילם את שכרו.
עם זאת, השופטת קבעה כי "בהתאם למבחני הפסיקה אין בפעולותיו… כל פגם או פסול". בית המשפט קיבל את גרסתו של י' כי הוא לא יזם את תוכן הצוואה, אלא "פעל לסייע למנוחה ברמה הטכנית בלבד". באופן מכריע, בית המשפט קבע כי בניגוד לטענת המתנגדים, הנכד הזוכה ואביו י' כלל לא נכחו בביתה של המנוחה במעמד החתימה על הצוואה.
לסיכום, השופטת סגלית אופק דחתה את ההתנגדות וקיבלה את הבקשה לקיום הצוואה. נקבע כי המתנגדים לא הוכיחו כל פגם ברצונה או בהבנתה של המנוחה. "הצוואה מהווה ביטוי לרצון חופשי ומוגמר של המנוחה", סיכמה השופטת. המתנגדים חויבו לשלם למבקש (נכדה של המנוחה) הוצאות משפט בסך 50,000 ₪.
ת"ע 62064-12-22
