פסק דין עקרוני: תביעת פיצויים נגד העירייה אינה תחליף להליך מינהלי תקין
בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור עיריית ירושלים ודחה על הסף תביעת תושב שטען לנזקים עקב אי-מתן היתר בנייה. השופטת תמר בר-אשר קבעה כי התביעה, שהוגשה כ"תביעה כספית", היוותה למעשה "תקיפה ישירה במסווה" של החלטה מינהלית, וכי היה על התובע למצות את ההליכים בבית המשפט לעניינים מינהליים.
בפסק דין עקרוני שניתן בבית המשפט המחוזי בירושלים, קיבלה השופטת תמר בר-אשר את ערעור עיריית ירושלים והורתה על דחיית תביעה כספית בסך 342,000 ש"ח שהגיש נגדה התושב שי בן צור. פסק הדין, שניתן ביום 21 באוקטובר 2025, מבהיר את הגבולות בין תביעה אזרחית לגיטימית לבין ניסיון לעקוף הליכי משפט מינהליים באמצעות הגשת תביעת נזיקין.
הפרשה החלה כאשר בן צור הגיש תביעה לבית משפט השלום, בטענה כי עיריית ירושלים ניצלה את סמכותה לרעה כשהתנתה הנפקת היתר בנייה למתקן חנייה תת-קרקעי בתשלום היטל השבחה, שלטענתו שנוי במחלוקת. הוא תבע פיצוי על נזקים שנגרמו לו, לטענתו, וכן עתר לצו שיחייב את העירייה להנפיק לו את ההיתר המבוקש.
עיריית ירושלים הגישה בקשה לסילוק התביעה על הסף, וטענה לשלוש טענות מרכזיות: חוסר סמכות עניינית, היעדר יריבות והיעדר עילה. בית משפט השלום (השופט הבכיר נאיל מהנא) דחה את בקשת העירייה, וקבע כי מאחר שהסעד המבוקש הוא כספי, הסמכות נתונה לבית המשפט האזרחי, בהתאם ל"מבחן הסעד". על החלטה זו הגישה העירייה את הערעור למחוזי.
השופטת תמר בר-אשר קיבלה את הערעור וניתחה בפסק דינה את כל טענות העירייה לעומקן.
ראשית, בנוגע לטענת היעדר היריבות, קבעה השופטת כי אכן נפל פגם יסודי בתביעה. היא הבהירה כי הגוף המוסמך לתת היתרי בנייה הוא הוועדה המקומית לתכנון ובנייה, ולא העירייה. "עירייה לחוד וועדה מקומית לחוד," ציטטה השופטת מפסיקה קודמת, "כל אחד משני אלה מהווה אישיות משפטית נפרדת". מאחר שטענותיו של בן צור הופנו כלפי החלטות הנוגעות להיתר בנייה, היה עליו לתבוע את הוועדה המקומית, ולא את העירייה. השופטת ציינה כי די היה בטעם זה כדי להצדיק את סילוק התביעה.
אך עיקר פסק הדין התמקד בשאלה המרכזית: ההליך המתאים. השופטת קבעה כי בית משפט השלום שגה כשדבק ב"מבחן הסעד" באופן טכני. היא הסבירה כי הפסיקה מבחינה בין "תקיפה עקיפה" לגיטימית של החלטה מינהלית (למשל, תביעת השבת כספים שנגבו ביתר), לבין "תקיפה ישירה במסווה".
במקרה זה, קבעה השופטת, יש לבחון את "מרכז הכובד של ההליך" ולא את "תג המחיר" שהצמיד לו התובע. עיון בכתב התביעה הראה כי כל טענותיו של בן צור היו מכוונות נגד ההחלטה המינהלית לסגור את תיק הבקשה להיתר. התביעה הכספית, קבעה השופטת, "אינה אלא כסות לתקיפה ישירה של סגירת תיק היתר הבניה".
השופטת בר-אשר הדגישה כי החוק קובע מסלולים ברורים לתקיפת החלטות מסוג זה:
- כדי לתקוף את עצם ההחלטה על סגירת תיק הבקשה להיתר, היה על בן צור להגיש עתירה מינהלית לבית המשפט לעניינים מינהליים.
- כדי לתקוף את החיוב בהיטל ההשבחה עצמו, היה עליו להגיש ערר לוועדת ערר לפיצויים והיטל השבחה, ועל החלטתה ניתן לערער לבית המשפט לעניינים מינהליים.
"משלא נקט המשיב [בן צור] כל הליך מינהלי לתקיפת החלטות הוועדה המקומית," כתבה השופטת, "הוא אינו יכול לעקוף את אותם הליכים באמצעות תביעתו, שאינה תקיפה עקיפה אמתית וכנה של החלטותיה, אלא תקיפה ישירה במסווה".
לבסוף, התייחסה השופטת גם לטענת היעדר העילה, וקבעה כי ספק אם התביעה מגלה עילה כלל. היא ציינה כי סעיף 145(ד) לחוק התכנון והבנייה קובע במפורש כי ניתן להתנות מתן היתר בתשלום אגרות, היטלים ותשלומים אחרים החלים על הנכס. יתרה מכך, העירייה הראתה כי הבקשה להיתר סורבה לא רק בשל אי-תשלום היטל ההשבחה, אלא גם בשל אי-מילוי שורה של תנאים נוספים .
לאור כל האמור, קיבל בית המשפט המחוזי את הערעור ודחה את תביעתו של בן צור על הסף. בן צור חויב לשאת בהוצאות העירייה בסך 10,000 ש"ח.
רע"א 68373-08-25
