בדעת רוב: בית המשפט העליון הפך את החלטת המחוזי והורה להשאיר את כביש הגישה למבשרת ציון פתוח לכלל כלי הרכב
השופט (בדימוס) יוסף אלרון קבע כי בית המשפט המחוזי חרג מסמכותו כשהתערב בשיקול הדעת המקצועי של ועדות התכנון; השופט חאלד כבוב, בדעת מיעוט, סבר כי החלטת הוועדה התקבלה "בהיעדר תשתית עובדתית מינימלית" ועל בסיס עובדות שגויות.
בית המשפט העליון קיבל (23 באוקטובר 2025) בדעת רוב את ערעורה של המועצה המקומית מבשרת ציון, וביטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים. פסק הדין של המחוזי, שניתן בינואר השנה, הורה לסגור את כביש הגישה המזרחי ליישוב (המחבר בין כביש 1 לשכונות הדרום-מזרחיות) לתנועת כלי רכב פרטיים, ולהתירו למעבר רכבי חירום בלבד.
משמעות פסיקת העליון היא כי החלטות ועדת המשנה להקלות של הוועדה הארצית לתשתיות לאומיות (הות"ל) – שאישרו את הארכת השימוש בכביש הגישה הזמני בשנתיים נוספות (עד 2026) – נותרות על כנן. הכביש, העובר בשטח אקולוגי רגיש בנחל ארזה, יישאר פתוח לשימוש כלל הציבור, בכפוף להתקדמות הליכי התכנון של פתרון קבע בוועדה המחוזית.
פסק הדין ניתן בהרכב של שלושה שופטים: השופט בדימוס יוסף אלרון, שכתב את דעת הרוב ואליו הצטרף השופט אלכס שטיין, כנגד דעתו החולקת של השופט חאלד כבוב.
בליבת המחלוקת עומד כביש גישה שנסלל במקור כפתרון זמני בלבד. במסגרת העבודות לשדרוג כביש 1 (תת"ל 16), שאושרה ב-2011, בוטלה הגישה למבשרת ציון מכיוון מזרח. בשל עיכובים בפרויקט, אושרה ב-2017 סלילת "דרך גישה זמנית". בהחלטת האישור נקבע במפורש כי הדרך תבוטל והשטח ישוקם עם פתיחת כביש 1 המשודרג.
כביש 1 המשודרג נפתח באוגוסט 2022, וחברת נתיבי ישראל (נת"י) הציבה מחסום בכביש הגישה כנדרש. אלא שבמקביל, לבקשת המועצה המקומית ובתמיכת גורמי חירום (משטרה וכיבוי אש), הוגשה בקשה להפוך את הכביש הזמני לקבוע באמצעות "הקלה".
בדצמבר 2022, ולאחר התנגדויות של גופים ירוקים, החליטה ועדת ההקלות לאשר פתיחה מחדש לשנה אחת בלבד, במהלכה יקודם תכנון סטטוטורי. בחלוף השנה, בנובמבר 2023, הוגשה בקשה להארכה נוספת, הפעם לשנתיים. באפריל 2024 אישרה הוועדה (ברוב דעות) את ההארכה הנוספת.
נגד החלטה זו הגישה החברה להגנת הטבע עתירה לבית המשפט המחוזי בירושלים. בינואר 2025 קיבל סגן הנשיא, השופט ר' וינוגרד, את העתירה באופן חלקי. הוא קבע כי הכביש יישאר פתוח לרכבי חירום בלבד.
בפסק דין נוקב, קבע השופט וינוגרד כי החלטות הוועדה "שגויות בהיבטים רבים". הוא מצא כי הן התבססו על "אמירות חסרות ביסוס עובדתי" ולא התיישבו עם עמדות הגופים המקצועיים. בין היתר, קבע המחוזי כי הוועדה התעלמה מעמדת יועצת התנועה של הוועדה עצמה, שקבעה כי אין בכביש תועלת ניכרת , וכי היא התעלמה מהנזק האקולוגי המוכח.
המועצה המקומית מבשרת ציון ערערה לעליון. טענתה המרכזית הייתה כי בית המשפט המחוזי חרג מתפקידו, התערב בשיקול דעתה המקצועי של הוועדה ו"שם את שיקול דעתו תחת שיקול דעתה". לטענת המועצה, החלטת הוועדה הייתה סבירה ואיזנה כראוי בין כלל השיקולים – התחבורתיים, הבטיחותיים והאקולוגיים.
אל עמדת המועצה הצטרפו גם משיבי המדינה (בשם הוועדה) וכן חברת נתיבי ישראל, מנגד, החברה להגנת הטבע טענה כי המחוזי צדק וכי החלטות הוועדה התבססו על "תשתית חסרה ולקויה". גם רשות הטבע והגנים הדגישה את הפגיעה בחיות הבר בנחל ארזה וטענה כי התועלת התחבורתית של הכביש כלל לא הוכחה.
השופט אלרון קיבל את טענות המערערת וקבע כי דין הערעור להתקבל. הוא הדגיש את ההלכה הוותיקה לפיה התערבות בתי המשפט בהחלטות תכנון תיעשה "במשורה" ורק במקרים של חריגה קיצונית ממתחם הסבירות. "בית המשפט אינו שם עצמו בגדר 'מתכנן על'", כתב.
לגופו של עניין, קבע אלרון כי המחלוקת סביב התועלת התחבורתית והנזק האקולוגי היא מחלוקת מקצועית-תכנונית לגיטימית, שבמסגרתה הייתה הוועדה רשאית להכריע.
באשר לתועלת התחבורתית, ציין אלרון כי הוועדה שמעה את עמדת יועצת התנועה שלה (שסברה שהתועלת נמוכה) , אך הייתה רשאית להעדיף עמדות מקצועיות אחרות שהוצגו בפניה (כמו של נציגי נת"י ומשרד התחבורה) שראו בכביש תועלת לשיפור התחבורה הציבורית והקלת עומסים.
באשר לנזק האקולוגי, קבע אלרון כי הוועדה לא התעלמה ממנו, אלא קבעה כי הנזק העודף שייגרם מפתיחת הכביש לכלל הרכבים (לעומת רכבי חירום בלבד) "אינו מוכח". בהינתן שמדובר בהארכה זמנית ובנפחי תנועה נמוכים, קביעה זו סבירה.
השופט אלרון סיכם כי המחוזי שגה כאשר "ביכר שיקולים אקולוגיים על פני שיקולים אחרים" ובכך החליף את האיזון שערכה הוועדה. הוא מתח ביקורת על ההתנהלות שהפכה פתרון זמני לכמעט קבוע ("טלאי על טלאי") , אך פסק כי ההחלטה הנוכחית על הארכה זמנית ומותנית עומדת במתחם הסבירות.
השופט חאלד כבוב חלק על חבריו וסבר כי יש לדחות את הערעור ולהותיר את פסיקת המחוזי על כנה. בניגוד לאלרון, השופט כבוב קבע כי בית המשפט המחוזי כלל לא התערב בשיקול הדעת התכנוני, אלא זיהה פגמים מנהליים חמורים בהחלטת הוועדה.
השופט כבוב אימץ את קביעות המחוזי במלואן, וציין כי הוועדה סטתה מהחלטותיה הקודמות (שקבעו כי הכביש זמני וישוקם) "בלי בסיס" ו"בלי טעם כבד משקל".
לגישת כבוב, החלטת הוועדה התקבלה "בהיעדר תשתית עובדתית מינימלית, תוך הסתמכות על עובדות שגויות, ותוך הוצאה מהֶקשר של דברים שנאמרו בדיון". הוא ציטט בהרחבה מניתוחו של השופט וינוגרד, שהדגים כיצד הוועדה הציגה באופן מוטעה את עמדת משרד התחבורה (שטען לשיפור של "דקה-שתיים" בלבד) , התעלמה מעמדת יועצת התנועה שלה (שהמליצה לסגור את הכביש) , והתעלמה מהעמדות המקצועיות בדבר הנזק האקולוגי הברור.
כבוב חתם את דבריו בציטוט מסקנת המחוזי: "דומה שדי בקריאת ההחלטה… כדי להביא למסקנה שהיא אינה מתיישבת עם ההנמקות שהובאו כבסיס לה; וקשה עד מאוד לעקוב אחר ההיגיון שבבסיסה".
כאמור, הערעור התקבל ברוב דעות, ופסק דינו של בית המשפט המחוזי בוטל.
עע"מ 52437-03-25
