בית המשפט דחה תביעת נכדים נגד דודם: "העברת הרכוש נעשתה בהכרה מלאה ותאמה את מרקם היחסים במשפחה"
תביעת הנכדים לביטול העברת דירה, שטחים חקלאיים וכספים במתנה נדחתה. השופט רן ארנון קבע כי טענותיהם להיעדר כשירות, השפעה בלתי הוגנת ועושק לא הוכחו. פסק הדין התבסס על חוות דעת גריאטרית שקבעה כי הסב היה כשיר בעת ביצוע הפעולות, וקבע כי התנהלות הדוד שטיפל בהוריו היתה "ללא רבב".
בפסק דין מקיף ונוקב, דחה בית המשפט לענייני משפחה בקריית שמונה תביעה שהגישו נכדים נגד דודם, בדרישה לבטל שורה של עסקאות מתנה שביצעו סבם וסבתם המנוחים לטובת הדוד. התובעים טענו כי דודם ניצל באופן ציני את מחלת אביהם, ואת מצבם המוחלש של הסבים, כדי להשתלט על נכסיהם בעודם בחיים, תוך שימוש בהשפעה בלתי הוגנת, הטעיה ועושק.
פסק הדין, שניתן ביום 19 בספטמבר 2025 על ידי כבוד השופט רן ארנון , קבע כי התובעים לא הרימו את הנטל הכבד המוטל עליהם להוכיח פגמים ברצון הסבים המנוחים. השופט ארנון קבע כי הסב היה כשיר משפטית בעת ביצוע הפעולות , וההעברות שיקפו את רצונם האמיתי של הסבים על רקע קרע עמוק עם כלתם, אמם של התובעים.
מרכז הסכסוך המשפחתי הטעון עומד סביב רכוש רב, הכולל דירה, שטחים חקלאיים, כספים בהיקף של מאות אלפי שקלים, מניות ועוד – כל אלו הועברו במתנה מהסבים (ד' וי' ז"ל) לבנם, הנתבע, בין השנים 2017 ל-2019. התובעים הם בניו של ע' ז"ל, בנם השני של המנוחים, שנפטר ממחלה קשה בשנת 2018. לטענתם, מיד לאחר שאביהם אובחן כחולה סופני בפברואר 2017, החל דודם, הנתבע, ב"השתלטות שיטתית" על רכוש הסבים, תוך ניצול מצבם הקשה.
הסוגיה המרכזית שבה נדרש בית המשפט להכריע הייתה כשירותו של הסב המנוח, ד'. התובעים טענו כי הסב סבל מירידה קוגניטיבית ניכרת כבר משנת 2017, היה מבולבל, ובוודאי שלא הבין את משמעות הפעולות המשפטיות שביצע.
אולם, השופט ארנון דחה טענות אלה באופן נחרץ, וביסס את הכרעתו בעיקר על חוות דעת ועדות של מומחה גריאטרי, ד"ר א' א'. הרופא בדק את הסב פעמיים: בחוות הדעת הראשונה, מאוקטובר 2018, קבע הרופא כי אף שהסב סבל מירידה קוגניטיבית מסוימת (בעיקר בקשיי התמצאות בזמן וזיכרון לטווח קצר), הוא היה "מסוגל להביע דעה ברורה ועקבית". הרופא ציין כי הסב הסביר "באופן ספונטני ומאוד ברור את מהות הסכסוך המשפחתי ואת רצונותיו לחלוקת הרכוש" וכי "כושר שיפוטו תקין". השופט ציין כי עצם הפנייה לרופא מומחה דווקא "מחלישה את טענת התובעים" , שכן היא מראה על ניסיון לוודא את הכשירות ולא להסתירה. בחוות הדעת השנייה, מיולי 2019, קבע הרופא כי חלה התדרדרות ניכרת, הסב אובחן כסובל מדמנציה ומצבו "לא אפשר לו להבין ולהחליט בענייניו".
השופט ארנון קבע כי חוות הדעת הראשונה, שהייתה רלוונטית למועדי ביצוע העסקאות, היא הקובעת, וכי "בהכרח לא ניתן לשלול, בדיעבד לאחר פטירתו, פעולות והחלטות שקיבל המנוח בחייו". באשר לסבתא, י', נקבע כי לא היה חולק על צלילותה עד יומה האחרון , וכי הוכח שהיא תמכה באופן מלא בהעברת הרכוש לבנה הנתבע.
טענה כבדת משקל נוספת של התובעים הייתה להשפעה בלתי הוגנת. הם טענו כי דודם בודד את הסבים, שלט בהם באופן מוחלט, התקין מצלמות בביתם ויצר תלות מוחלטת שלהם בו.
השופט ארנון ניתח סוגיה זו ברגישות וקבע כי אכן "אין ספק" שההורים סמכו על הנתבע "באופן מוחלט" וכי הוא "השפיע על הוריו ושכנע אותם" להעביר את הרכוש על שמו. אולם, השופט הדגיש כי השאלה המשפטית אינה אם הייתה השפעה, אלא האם היא נעשתה "בחוסר הגינות ומתוך אי הגינות" כלפי המנוחים עצמם.
בנקודה זו, פסק הדין קובע ממצא עובדתי ברור לטובת הדוד: "יחסו של נ' להוריו… התבררה כהתנהגות שלא נמצא בה כל רבב. נ' דאג להוריו, לכל צרכיהם ולכל מחסורם". השופט הוסיף כי הנתבע, אף שלא התגורר בקרבתם, ביקר תכופות ודאג לרווחתם, ואף כיבד את רצונם להישאר בביתם ולא לעבור לבית אבות.
השופט ארנון תהה בפסק דינו: "האם הורה… רשאי להעביר את ניהול נכסיו וכספו לבן שהוא סומך עליו? ומהצד השני, האם לציפיות של יורשים פוטנציאליים יש עדיפות על העדפתם של ההורים להפקיד את כל רכושם ונכסיהם בידי הבן שהם סומכים עליו?".
מסקנתו הייתה כי לא מדובר בניצול, אלא בתוצאה ישירה של מערכת היחסים המשפחתית. פסק הדין מציין כי בין הסבים המנוחים לבין אמם של התובעים (כלתם, ט') שררו "יחסים רעועים, לשון המעטה". קרע זה הוביל לכך שגם היחסים עם הנכדים-התובעים "לא התקיימו בפועל". הסבתא אף העידה בהליך קודם כי נכדה "לא ראה אותי מאז שאביו נפטר". על רקע נתק זה, קבע בית המשפט, "רצונם של המנוחים להעביר את הרכוש לנ' עוד בחייהם תאם את מרקם היחסים במשפחה".
בית המשפט דחה גם את טענות ההטעיה והעושק. אשר להטעיה, נקבע כי הנתבע אכן הציג להוריו קשיים כלכליים שנוצרו בחובות השותפות של אחיו החולה , אך לא הוכח שזה מה שגרם להעברות. הסיבה המרכזית הייתה "העיקר, ידאג להם ולמילוי כל צרכיהם", ובנקודה זו, קבע השופט, "נ' לא הפר את האמון שניתן בו ואכן דאג להוריו באופן מלא". אשר לעושק, הטענה כי המנוחים הופקרו ונותרו תלויים בחסדי בנם נדחתה , שכן "המציאות מלמדת" שהם "לא הופקרו מאחר שהיה מי שדאג להם באופן מלא ולא חסך מהם דבר".
בסופו של יום, התביעה נדחתה כליל. השופט ארנון חתם את פסק הדין וקבע כי התובעים יישאו בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין לטובת דודם בסך כולל של 30,000 ש"ח בתוספת מע"מ.
תמ"ש 21286-12-22
