פסק דין דרמטי: ביהמ"ש קיים צוואה למרות חוות דעת מומחה שקבעה "בסבירות גבוהה" על אי כשרות, וחוות דעת נוספת שהצביעה על זיוף
שתי בנות נושלו מירושת אביהן, שהוריש להן 50,000 ש"ח בלבד בעוד שלושת אחיהן ירשו את כלל העיזבון. השופטת הילה גלבוע דחתה את התנגדותן, וקבעה כי עדויות "בזמן אמת" של עורכי הדין, רופא המשפחה, אח דיאליזה ועובדת סוציאלית – גוברות על חוות הדעת הרטרוספקטיביות, ומוכיחות כי המנוח היה צלול ונחוש בדעתו.
בפסק דין יוצא דופן שניתן ב-9 בספטמבר 2025 , דחה בית המשפט לענייני משפחה בירושלים התנגדות לקיום צוואה, וקיבל את בקשת הקיום, וזאת על אף שתי חוות דעת מומחים שנראו כתומכות באופן מובהק בעמדת המתנגדות. השופטת הילה גלבוע קבעה כי אין די בחוות דעת רפואית על אי כשרות, שניתנה "בניתוח לאחר המוות", כדי לגבור על מכלול ראיות "בזמן אמת" שהוכיחו כי המנוח הבין היטב את מעשיו והיה נחוש לשנות את צוואתו ולנשל שתיים מבנותיו.
תחילתו של הסכסוך המשפחתי בשנת 2011, אז ערכו המנוח ד' א' ז"ל ואשתו צוואות זהות (המכונות לעיתים "צוואות מראה"). בצוואות אלו נקבע כי לאחר פטירת אחד מהם, יירש בן הזוג הנותר בחיים את מלוא הרכוש, ורק לאחר פטירת שניהם, יחולק העיזבון באופן שווה בין חמשת ילדיהם. האם נפטרה בשנת 2018, וצו קיום לצוואתה ניתן.
כמעט שנה וחצי לאחר מכן, באוקטובר 2019, ערך האב המנוח, שהיה אז כבן 86 ובמצב סיעודי, צוואה חדשה. הוא עשה זאת באמצעות אותו עורך דין שערך את הצוואות ב-2011. בצוואה מאוחרת זו, שינה המנוח את החלוקה באופן קיצוני: הוא הוריש את כל רכושו לשלושה מילדיו (התובעים בתיק), בעוד לשתי בנותיו האחרות (הנתבעות) הוריש סך של 50,000 ש"ח בלבד לכל אחת.
לאחר פטירת האב ב-2021 , הגישו שתי הבנות שנושלו התנגדות חריפה לקיום הצוואה המאוחרת, בטענה כי יש לבטלה ולהורות על חלוקת הירושה לפי הצוואה המקורית מ-2011. ההתנגדות התבססה על ארבע טענות מרכזיות: זיוף, היעדר כשרות, השפעה בלתי הוגנת ומעורבות בעריכת הצוואה.
המתנגדות הציגו ראיות שנראו על פניו כמכריעות. ראשית, הן הגישו חוות דעת של מומחה לכתב יד, ד"ר ורדי, שקבע בסבירות של 85% כי חתימת המנוח על הצוואה המאוחרת זויפה. שנית, והיא הליבה של פסק הדין, מונה מומחה רפואי מטעם בית המשפט, פרופ' שלמה נוי, לבחינת כשירותו של המנוח. לאחר שבחן את תיקיו הרפואיים (שכללו אשפוזים ומבחן מיני-מנטל עם ציון נמוך ), קבע פרופ' נוי כי "ניתן לקבוע בסבירות גבוהה כי במועד הנדון לא היה המנוח בעל כשירות משפטית".
למרות ממצאים אלו, השופטת גלבוע דחתה את ההתנגדות על כל רכיביה.
בנוגע לטענת הזיוף, קבעה השופטת כי עדותם של עורכי הדין שהיו עדי ראייה למעמד החתימה גוברת על חוות הדעת. עורך הצוואה, עו"ד דוד אסרף, ושני עורכי הדין הנוספים ששימשו כעדי קיום (עו"ד מרדכי אסרף ועו"ד דניאל קרמר), העידו כולם באופן מהימן כי המנוח חתם בפניהם, היה לבדו במשרד, והיה נחרץ ברצונו. השופטת ציינה כי המומחה לזיוף הסתמך על דגימות מצולמות ומעטות וקבע 85% ולא 95%. חיזוק נוסף לכך שהחתימה אמיתית מצא בית המשפט בעובדה שהמנוח הפקיד את הצוואה בעצמו אצל הרשם לענייני ירושה.
הכרעתו הדרמטית ביותר של בית המשפט הייתה בנושא הכשירות. השופטת גלבוע קבעה כי חוות דעתו של פרופ' נוי היא "רטרוספקטיבית" (פוסט-מורטם), נסמכת על מסמכים בלבד, וללא שהמומחה פגש את המנוח. מנגד, הציגו התובעים שורת עדויות "מזמן אמת" שסתרו את מסקנת המומחה והוכיחו צלילות מלאה.
ראשית, עורך הדין דוד אסרף העיד כי המנוח יצר עמו קשר, היה "נחוש מאוד" ו"החלטי" לשנות את הצוואה. הוא סיפר לעו"ד אסרף כי הוא "כועס על ז' ועל ש'" בשל התנהגותן כלפיו ואף דיבר על כסף שנעלם לו. עדי הקיום חיזקו זאת והעידו כי המנוח "היה מאוד ברור" והיה "בוטה" בדרישתו להדיר את הבנות.
שנית, ואולי הראיה המכריעה ביותר, הייתה תסקיר עובדת סוציאלית מתיק אפוטרופסות שנפתח למנוח. כחודש לאחר עריכת הצוואה, ולאחר מכן בביקורי בית ב-2020, פגשה עו"ס את המנוח והתרשמה שהוא "צלול", "קוהרנטי בשיחה", "מתמצא בזמן ובמקום" ו"מסוגל לקבל החלטות". בעקבות התרשמות זו, המליצה העו"ס שלא למנות לו אפוטרופוס, וההליך נסגר. השופטת קבעה כי לעמדת העו"ס, כגורם מקצועי שפגש את המנוח בזמן אמת, יש "משקל רב".
שלישית, רופא המשפחה של המנוח, ד"ר פ', שהכיר אותו במשך 22 שנה , העיד באופן נחרץ כי המנוח היה "צלול לחלוטין" ו"תענוג לטפל בו". הוא הסביר כי מעולם לא הפנה אותו למבחן קוגניטיבי כי "לא היה חשד לשניה". באופן שחיזק את אמינותו, הרופא הודה כי בטופס ביטוח סיעודי משנת 2014 הוא "הגזים" בתיאור מצבו של המנוח כדי לסייע לו לקבל גמלה , והשופטת ראתה בכך עדות כנה הנוגדת את האינטרס האישי של הרופא, ולכן מהימנה.
רביעית, אח הדיאליזה שטיפל במנוח שלוש פעמים בשבוע , העיד כי המנוח "לא היה על הציר הדימנטי", זיהה אנשים, שאל שאלות והיה "בן אדם כשיר מנטלית".
אפילו עדויותיהן של המתנגדות ונכדותיהן, שבאו לתמוך בהתנגדות, שימשו נגדן. הן העידו כי המנוח שוחח איתן לאחר 2019 ואמר להן כי הוא משאיר את רכושו "שווה בשווה". בית המשפט קבע כי "מדברים אלו עולה כי לשיטת המתנגדות עצמן המנוח היה מספיק צלול להביע עמדתו ורצונו בפניהן".
בית המשפט דחה גם את הטענות בדבר השפעה בלתי הוגנת. נקבע כי אף שהמנוח היה סיעודי ותלוי פיזית , "עצמאותו השכלית-הכרתית חיפתה על תלותו הפיזית". הוכח כי הוא לא היה מבודד; המתנגדת ש' העידה בעצמה כי ביקרה אותו "כל יום" , ואף המצלמות שהותקנו בביתו היו נגישות גם למתנגדות.
השופטת דחתה גם את הטענה כי הצוואה מ-2011 הייתה "הדדית" ובלתי ניתנת לשינוי. בפסק הדין צוין כי הצוואה המקורית כללה סעיף מפורש ששמר למנוחים את הזכות לשנותה בכל עת , ועורך הדין אף העיד כי הם סירבו במפורש לערוך צוואה הדדית מחייבת.
בסופו של יום, קיבלה השופטת הילה גלבוע את הבקשה לקיום הצוואה המאוחרת במלואה ודחתה את ההתנגדות. שתי הבנות המתנגדות חויבו בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 50,000 ש"ח.
ת"ע 28237-09-21, ת"ע 28198-09-21
