תביעת המאמנת נדחתה: השחקניות כינו אותה "בריונית ותוקפנית" במכתב לאיגוד – וזכו להגנה מוחלטת
בית משפט השלום בראשון לציון דחה תביעת דיבה בסך 100,000 ש"ח שהגישה מאמנת כדורסל נגד 10 שחקניות ומנהל קבוצה יריבה. השופטת קבעה כי המכתב ששלחו לאיגוד הכדורסל, בו תיארו את התנהלותה כ"בריונית", חוסה תחת חסינות משפטית מוחלטת. בנוסף, נקבע כי התיאורים היו אמת, וכי המאמנת עצמה העידה ש"ככה אני מתנהגת כל הזמן". היא חויבה בהוצאות משפט בסך 48,000 ש"ח.
בית משפט השלום בראשון לציון דחה לאחרונה תביעת לשון הרע בסך 100,000 ש"ח, שהגישה מאמנת הכדורסל אודליה מדמון נגד 10 שחקניות מקבוצה יריבה ומנהל הקבוצה שלהן, אמיר כהנא. בפסק דין מפורט שניתן ב-26 ביוני 2025 , קבעה כבוד השופטת דר להב כי אף שהביטויים שבהם השתמשו השחקניות כלפי המאמנת מהווים "לשון הרע", הם זוכים להגנה מוחלטת של חוק איסור לשון הרע, וכי בנוסף, הוכח כי הדברים שכתבו היו אמת.
תחילתה של הפרשה במשחק כדורסל נשים בליגה הארצית שהתקיים ב-11 בפברואר 2021, בין קבוצתה של המאמנת מדמון ("בני יהודה") לקבוצתן של הנתבעות ("בני יהודה באהבה"). במהלך המשחק התלהטו הרוחות, בעיקר סביב תפקודו של נער כבן 16 שאייש את עמדת המזכירות והיה אחראי על לוח התוצאות. התובעת לא הייתה שבעת רצון מתפקודו, ועל רקע הערותיה לו, התפתח עימות בינה לבין הנתבע 11, אמיר כהנא, מנהל הקבוצה היריבה, שישב ליד הנער.
בעקבות האירועים, הגיש שופט המשחק דו"ח לאיגוד הכדורסל. בדו"ח תוארה ההתרחשות, וצוין כי הנתבע 11 (כהנא) קם לעבר המאמנת "בתנועת איום ונצמד אליה עד מרחק אפס". עוד צוין בדו"ח כי המאמנת (מדמון) צעקה בתגובה "אני לא רוצה ואני אמשיך לצעוק" וכי היא "דפקה בחוזקה על השולחן". בעקבות הדו"ח, הועמד כהנא לדין משמעתי בבית הדין של האיגוד, הורשע בהתנהגות מאיימת והוטל עליו עונש הרחקה וקנס כספי.
כשבועיים לאחר מכן, ב-1 במרץ 2021, שלחו שחקניות קבוצתו של כהנא (הנתבעות) מכתב לבית הדין של האיגוד תחת הכותרת "הצד שלנו בסיפור". במכתבן טענו השחקניות כי החלטת בית הדין, שהטילה את האחריות כולה על כהנא, "תמוהה" ומהווה "אכיפה בררנית ולא צודקת". במכתב זה נכללו האמירות שבגינן הוגשה התביעה. השחקניות כתבו, בין היתר, כי "אודליה נהגה בבריונות, תוקפנות וחוסר ספורטיביות מרגע כניסתה לאולם", תיארו "צעקות וקולניות בלתי נסבלת, מחרישת אוזניים", וטענו כי המאמנת הפגינה "חוסר שליטה עצמית" ו"צעקה בבריונות על נער בן 15 במזכירות".
המאמנת מדמון טענה בתביעתה כי המכתב רצוף שקרים, מהווה לשון הרע חמור, נכתב בכוונת זדון כדי לפגוע בה, וגרם לה לנזקים תדמיתיים וכלכליים.
השופטת דר להב ניתחה את הסוגיה בשלושה שלבים. בשלב הראשון קבעה כי אמירות המייחסות לאדם "בריונות", "תוקפנות" ו"חוסר ספורטיביות" אכן מהוות לשון הרע כהגדרתו בחוק.
אך כאן, קבעה השופטת, נכנס השלב השני – החסינות המוחלטת. השופטת קבעה כי המכתב חוסה תחת סעיף 13(5) לחוק, המעניק חסינות מוחלטת לפרסום שנעשה על ידי בעל דין, בא כוחו או עד, "תוך כדי דיון" בהליך שיפוטי או מעין-שיפוטי. השופטת דחתה את טענות התובעת כי ההגנה אינה חלה. נקבע כי בית הדין המשמעתי של איגוד הכדורסל הוא "בבירור 'הליך שיפוטי'". באשר לטענה כי השחקניות לא היו "בעל דין" רשמי בהליך נגד כהנא, קבעה השופטת כי יש לנקוט "פרשנות תכליתית". מאחר שהשחקניות נפגעו ישירות מהחלטת ההרחקה של מנהל קבוצתן, היה להן "אינטרס ישיר לגיטימי" בתוצאות ההליך, ולכן ההגנה חלה גם עליהן. כמו כן, נדחתה הטענה כי המכתב נשלח אחרי ההחלטה; השופטת קבעה כי ההגנה חלה על "כל צעד הננקט בקשר עם ההליך", והמכתב נשלח "בקשר ישיר והדוק" להליך מתוך תקווה לשנות את תוצאותיו. די היה בקביעה זו כדי לדחות את התביעה.
למעלה מן הצורך, בחנה השופטת גם את הגנת "אמת בפרסום" (סעיף 14 לחוק), וקבעה כי גם הגנה זו עומדת לנתבעות. השופטת קבעה כי הנתבעות הוכיחו שהדברים שכתבו היו אמת. הקביעה התבססה ראשית על דו"ח השופט הניטרלי, שתיאר את התנהלותה הקולנית של התובעת ואת העובדה שדפקה על השולחן. שנית, על עדותו של הנער גיא לוקץ' מהמזכירות, שתיאר "מהומה" וכי המאמנת "ממש באה בחריפות כלפיי".
אך הראיה המכריעה ביותר לאמיתות הדברים הגיעה, לפי פסק הדין, מהתובעת עצמה. בעדותה בבית המשפט, אישרה מדמון את ההתנהלות המיוחסת לה, אך טענה כי מדובר בהתנהגות מקובלת: "ככה אני מתנהגת כל הזמן… זה אמוציות של מאמנים" , וכן "אנחנו בכדורסל… זה לא שחמט צריך להיות בשקט או ספריה".
השופטת קבעה כי התקיים גם יסוד ה"עניין הציבורי" הנדרש בהגנה. מטרת השחקניות הייתה למנוע "עיוות דין" ולמחות על "אכיפה בררנית". השופטת קבעה כי ערכים אלה של "שוויון בפני החוק, שלטון החוק וצדק" הם עניין ציבורי מובהק.
בסיום פסק הדין, מתחה השופטת ביקורת חריפה על אופן ניהול ההליך על ידי התובעת. צוין כי התובעת הגישה שש בקשות לדחיית דיונים, איחרה בלמעלה משעה לדיון ההוכחות, והגישה את תצהירה באיחור ואת סיכומיה בחריגה מהיקף העמודים שנקבע. בנוסף, בעוד התובעת טענה לנזק לקריירה שלה, הוכח כי מאז המקרה היא רק התקדמה וקודמה לאמן בליגות בכירות יותר, ואף העידה כי האימון הוא "תחביב" עבורה ולא מקור פרנסתה העיקרי.
לאור דחיית התביעה וההתנהלות הדיונית, חויבה התובעת אודליה מדמון לשלם ל-10 הנתבעות שכר טרחת עו"ד בסך 15,000 ש"ח בתוספת 15,000 ש"ח הוצאות (1,500 ש"ח לכל אחת), ולנתבע 11 שכר טרחה בסך 15,000 ש"ח בתוספת 3,000 ש"ח הוצאות – סך כולל של 48,000 ש"ח.
ת"א 1710-05-21
