תביעת הענק נדחתה: ביהמ"ש קבע כי ביקורת על "זריקת כספי ציבור" ו"שחיתות" בקמפיין בחירות אינה לשון הרע
מועמד לראשות מועצת אשכול, עו"ד עופר מימון, נתבע לשלם 311 אלף ש"ח על ידי היועץ יוסי רקח, לאחר שפרסם כי תמורת 11,700 ש"ח לחודש רקח סיפק "כלום, פשוט כלום". השופט יהודה ליבליין דחה את התביעה, קבע כי מדובר בהבעת דעה לגיטימית וביקורתית על שימוש בכספי ציבור, וחייב את רקח בהוצאות
בית משפט השלום באשדוד דחה לאחרונה תביעת לשון הרע על סך 311,045 ש"ח שהגישו היועץ יוסי רקח וחברת "יוסי רקח ליווי וניהול בע"מ" נגד עו"ד עופר מימון , אשר התמודד על ראשות המועצה האזורית אשכול. בפסק דין מפורט שניתן ב-28 ביולי 2025 , קבע כבוד השופט יהודה ליבליין כי ביקורת חריפה שמתח מימון באיגרת בחירות על העסקתו של רקח בכספי ציבור, אינה עולה כדי לשון הרע. השופט קבע כי האמירות, כולל שימוש בביטויים "שחיתות ציבורית" ו"זריקת כספי ציבור" , חוסות תחת ההגנה של הבעת דעה בתום לב בעניין ציבורי. התובעים חויבו לשלם למימון הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 25,000 ש"ח.
תחילתה של הפרשה בקמפיין הבחירות לראשות מועצת אשכול, שהיו אמורות להתקיים באוקטובר 2023 ונדחו בשל אירועי השבעה באוקטובר. מימון, ששימש בעבר כמנכ"ל החברה הכלכלית לפיתוח אשכול והתפטר באוקטובר 2022, הפיץ איגרת לתושבים בה הציג את מועמדותו מול ראש המועצה המכהן, גדי ירקוני. תחת הכותרת "למה עזבתי את החברה הכלכלית?", תקף מימון בחריפות את העסקתו של רקח, שזכה במכרז לניהול "פרויקט דיה" לטיפול בפסולת אורגנית. באיגרת נכתב: "שמו 'יוסי רקח', חבר של ראש המועצה. כל חודש היה מוציא חשבונית על סך 11,700 שקלים… מה התועלת שהוא מספק עבור התשלום הזה? כלום, פשוט כלום. 'יעוץ' וירטואלי שלא נדרש".
מימון המשיך ותיאר כיצד סירב לשלם לרקח, וטען כי ירקוני כפה עליו את התשלום ("לא עזר, ראש המועצה בשלו – 'הוא נשאר ואתה משלם'"). הוא הוסיף כי התפטר מתפקידו כמנכ"ל מכיוון ש"ידי לא יכולה להיות במעל". את הפסקה חתם מימון באמירה: "…ושלא יהיו 'יוסי רקחים' שכאלה… שחיתות ציבורית? זריקת כספי ציבור? אני אלחם בזה ואני יודע לעשות את זה!". רקח והחברה שבבעלותו, טענו כי פרסום זה ייחס להם שחיתות ומעילה וקבלת כספי ציבור במרמה מבלי לספק תמורה. מימון טען להגנתו כי מדובר בביקורת לגיטימית על התנהלות ירקוני, וכי דבריו חוסים תחת הגנת "אמת דיברתי" והגנת "הבעת דעה".
השופט ליבליין ניתח בפסק הדין את האמירות אחת לאחת, וקבע כי יש לבחון אותן בהקשרן הכולל – איגרת בחירות ביקורתית במסגרת הליך דמוקרטי – ולא באופן מנותק, כפי שניסו התובעים להציגן. השופט קבע כי האמירה "כלום, פשוט כלום" לא נועדה לטעון שרקח לא ביצע שום פעולה, אלא ביטאה את דעתו האישית של מימון לפיה לשירותים שניתנו לא הייתה תועלת. "היות שכך", כתב השופט, "מדובר במובהק בדעה אישית ביקורתית, היות ש'תועלת'… איננה מדידה, אלא היא עניין להערכה 'בעיני המתבונן'".
גם באשר לשימוש במונח "שחיתות", פסק השופט כי מימון לא קבע עובדה פלילית נגד רקח. הוא ציין כי מימון הציג זאת כשאלות רטוריות לציבור ("שחיתות ציבורית? זריקת כספי ציבור?"), ובכך "משאיר לקורא להחליט". השופט אף בחן את הגדרת המילה "שחיתות" במילונים ומצא כי משמעותה היא "קלקול מוסרי" או "בזבוז כספי ציבור", וכי המונח כלל אינו מופיע בחוק העונשין כעבירה פלילית. "אינני מקבל את הטענה", סיכם השופט, "לפיה היות ששמו של מר רקח נזכר בצד המילה שחיתות, אזי משמעות הדברים היא, שהלכה למעשה מייחס מימון לרקח ביצוע עבירה פלילית".
השופט ליבליין קבע כי גם אילו היה מוצא שהדברים מהווים לשון הרע, עומדת למימון הגנת הבעת דעה בעניין ציבורי בתום לב. השופט מצא כי הביקורת של מימון לא "נשלפה" לצורכי הקמפיין , אלא הייתה דעתו הכנה שגובשה בזמן אמת, עת כיהן כמנכ"ל החברה הכלכלית. באופן מפתיע, מי שחיזקו טענה זו היו עדי התביעה בעצמם. גדי ירקוני, ראש המועצה, העיד כי מימון אכן התלונן בפניו בזמן אמת שרקח "לא עושה כלום", "לא עוזר", "מיותר" ו"עוקף אותו". עד תביעה נוסף, יועץ הפרויקט יואב ינון, העיד גם הוא על "מירמור מסוים" שלו ושל מימון מתרומתו של רקח, וכי תגובתו של מימון למינוי הייתה "קשה יותר". עדויות אלו, קבע השופט, מוכיחות כי "אין מדובר ב'שליפה' של מימון… אלא מדובר בביקורת של מימון על רקע תפישתו בזמן אמת".
בנוגע להגנת "אמת דיברתי", השופט נמנע מלהכריע בה , אך ציין כי המסד העובדתי (התשלום בסך 11,700 ש"ח, החברות עם ירקוני) לא היה שנוי במחלוקת. הוא גם העיר כי רקח עצמו אישר בחקירתו הנגדית שלא התייצב במשרדי המועצה מדי שבוע כנדרש בהסכם ולא סיפק מסמכים ותוכניות עבודה, בטענה כי אלו היו "עיזים" שמימון הכניס להסכם.
מנגד, השופט דחה את טענתו של מימון כי מדובר ב"תביעת השתקה". הוא קיבל כי רקח "חש מבחינה סובייקטיבית כמי שנפגע" , אך הבהיר כי "אין בתחושה אישית כדי להקים עילת תביעה בעוולה של לשון הרע, כאשר עוולה זו נבחנת על בסיס מבחנים אובייקטיביים".
בסיום פסק הדין, הוסיף השופט ליבליין הערה אישית וציין כי כל המעורבים הם "אנשים ראויים" שפעלו לפיתוח המועצה האזורית אשכול, אשר "ספגה את הפגיעה הקשה ביותר במהלך טבח השבעה באוקטובר". הוא הביע תקווה כי הצדדים "ירתמו למטרה של שיקום חבל ארץ זה".
ת"א 28079-05-23
