העליון: היעדר ממ"דים בבניין ישן – שיקול מרכזי לדחיית עיכוב ביצוע בפרויקט פינוי-בינוי
השופטת דפנה ברק-ארז דחתה את בקשתה של דיירת סרבנית מלוד לעצור את מימוש פסק הדין הכופה עליה להצטרף לפרויקט. נקבע כי טענותיה של הדיירת, שסירבה אף להצעה לקבל דירה עם שלושה כיווני אוויר כפי שדרשה, הן "כלכליות במהותן" וניתנות לפיצוי כספי, ואינן גוברות על האינטרס של רוב הדיירים ועל "המשתמע מכך בנסיבות התקופה" בהיעדר מיגון
בית המשפט העליון דחה בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין שאילץ דיירת סרבנית בפרויקט פינוי ובינוי בעיר לוד להצטרף לפרויקט. בהחלטה מיום 4 בספטמבר 2025, קבעה כבוד השופטת דפנה ברק-ארז כי אף שלביצוע פסק הדין יש השלכות משמעותיות על הדיירת, אין בכך הצדקה לעכב את הפרויקט כולו. השופטת הדגישה כי טענותיה של הדיירת, מימי סבאח, הן "כלכליות במהותן" וניתנות להסדרה באמצעות פיצוי כספי במידת הצורך. מנגד, ציינה השופטת את מצבם הירוד של המבנים הקיימים, ובמיוחד את היותם "חסרי מרחבים מוגנים מתאימים, על כל המשתמע מכך בנסיבות התקופה".
ההחלטה התקבלה במסגרת ערעור שהגישה סבאח על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (ת"א 63837-03-22), שניתן ביום 11 ביולי 2025 על-ידי כבוד השופטת י' טויסטר ישראלי. פסק הדין המחוזי קיבל את תביעתם של רוב הדיירים וקבע כי סירובם של סבאח ודייר נוסף, טל מרדכי נווה, הוא בלתי סביר. בהתאם, בית המשפט המחוזי אישר את העסקה ומינה עורך דין שיתקשר בהסכם בשמם של שני הדיירים הסרבנים ויחתום עבורם על כל מסמך דרוש.
הסכסוך המשפטי עוסק בפרויקט פינוי ובינוי במתחם הכולל שני בתים משותפים בלוד, שתהליך קידומו החל עוד בשנת 2018. המשיבים, המהווים את הרוב המכריע של בעלי הדירות (35 במספר), התקשרו בעסקה עם יזם. לאחר ש-92% מבעלי הזכויות חתמו, הגישו המשיבים במרץ 2022 תביעה נגד סבאח ונווה, בבקשה להכריז עליהם כ"בעלי דירה מסרבים" כמשמעותו בחוק פינוי ובינוי, ולאשר את ביצוע הפרויקט.
במהלך המשפט בבית המשפט המחוזי, טענה המבקשת, גב' סבאח, כי אינה דיירת סרבנית או סחטנית. היא נימקה את סירובה בכך שדירת התמורה שהוצעה לה היא ללא שלושה כיווני אוויר, בשונה מדירתה הנוכחית. לטענתה, הדבר בעייתי עבורה בשל מצב רפואי שאינו מאפשר לה להשתמש במיזוג אוויר. בנוסף, היא טענה כי הפרויקט אינו כדאי כלכלית ואינו מגובה בערבויות מספקות. המשיב 36, מר נווה, טען אף הוא לחוסר כדאיות כלכלית והוסיף כי התמורות לבעלי הדירות אינן הוגנות.
אולם, השופטת טויסטר ישראלי דחתה את כל טענותיהם וקבעה כי סירובם אינו סביר. בפסק דין מפורט, קבע בית המשפט המחוזי כי הפרויקט הינו בעל כדאיות כלכלית, בהתאם לחוות דעת שמאיות ועמדות מוסדות התכנון , וכי היזם התחייב לליווי בנקאי וערבויות מספקות. בית המשפט מתח ביקורת על הדיירים וקבע כי טענותיהם בעניין הכדאיות "לא נבעו מנימוקים כנים וראויים".
באשר לטענתה הפרטנית של סבאח בנוגע לכיווני האוויר, קבע בית המשפט המחוזי כי היא לא הוכיחה שמצבה הרפואי אכן מחייב דירה עם שלושה כיווני אוויר. יתרה מכך, בית המשפט קבע כי "אין מדובר בנימוק אמתי וכן", וחשף כי במהלך ההליך היזם הציע למבקשת דירת תמורה בעלת שלושה כיווני אוויר, לצד הצעות נוספות, אך היא "לא הסכימה לאף אחת מהן". כמו כן, נדחו טענות לחוסר שוויון בתמורות, ונקבע כי התנגדותם של השניים גם בנקודה זו "לא הייתה כנה ואמתית". בעקבות פסק הדין, חויב כל אחד מהדיירים הסרבנים בהוצאות משפט בסך 50,000 שקלים.
סבאח הגישה ערעור על פסק הדין לבית המשפט העליון, ובמקביל ביקשה לעכב את ביצועו. בבקשתה נטען כי מינוי עורך דין שיחתום בשמה ייצור התחייבויות בלתי הפיכות כלפי צדדים שלישיים ויוביל לפינויה מדירתה.
המשיבים (הרוב) התנגדו לבקשה. הם טענו כי סיכויי הערעור נמוכים כיוון שהוא מבוסס על ממצאי עובדה ומהימנות. הם הדגישו כי טענותיה העיקריות של סבאח נוגעות לסוגיות שניתן לתקן באמצעות פיצוי כספי גם אם הפרויקט יתחיל. הם הוסיפו כי קיים אינטרס מובהק שלא לעכב עוד את הפרויקט, בין היתר בשל העובדה שמדובר בבניינים ישנים ללא מרחב מוגן תקני. יש לציין כי המשיב 36, מר נווה תמך בבקשת עיכוב הביצוע.
כאמור, השופטת ברק-ארז דחתה את הבקשה. היא הזכירה את הכלל לפיו הגשת ערעור אינה מעכבת ביצוע, וכי הנטל הוא על המבקש. היא קבעה כי במכלול השיקולים, מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשת, למרות ההשלכות המשמעותיות. "אין בטענות מסוג זה כדי להצדיק עיכוב נוסף בפרויקט, שממילא התעכב זמן רב, גם בשלב הערעור", כתבה השופטת. היא הדגישה כי לעיכוב יש "השלכות משמעותיות" על רובם המוחלט של בעלי הדירות ועל היזם. הדחייה חלה גם על עיכוב תשלום רכיב ההוצאות שנפסק נגדה.
לצד דחיית הבקשה, ולנוכח העובדה שמדובר בדירת המגורים של המבקשת, הורתה השופטת ברק-ארז כי הערעור עצמו ייקבע לדיון בהקדם. המבקשת חויבה בהוצאות המשיבים בגין הבקשה בסך 1,500 שקלים.
ע"א 56145-08-25
