העליון מאשרר – בעל שערך צוואה הדדית לפני 2005 היה רשאי לבטלה, גם כשאשתו חלתה באלצהיימר ואיבדה כשרות
נשיא העליון, יצחק עמית, דחה בקשה לדיון נוסף בפסק דין דרמטי שקבע כי תיקון 12 לחוק הירושה אינו חל רטרואקטיבית. המשמעות: עקרון "חופש הציווי" גובר, והמנוח היה רשאי לנשל את בנותיו ולהוריש את רכושו לנכדו, למרות הצוואה ההדדית. התיק יחזור לבית המשפט לענייני משפחה לבדיקת טענת "השפעה בלתי הוגנת".
בית המשפט העליון שם חותמת סופית על אחת הסוגיות המשפטיות הטעונות ביותר בתחום דיני הירושה: תוקפן של צוואות הדדיות שנערכו לפני התיקון המהותי לחוק בשנת 2005. בהחלטה מיום 19 באוקטובר 2025, דחה נשיא בית המשפט העליון, השופט יצחק עמית, בקשה לקיום דיון נוסף בפסק דין שניתן בספטמבר 2024. פסק דין זה קבע כי אדם שערך צוואה הדדית עם רעייתו בשנת 2002, היה רשאי לבטלה באופן חד-צדדי ולערוך צוואה חדשה, גם לאחר שרעייתו חלתה באלצהיימר, איבדה את כשרותה המשפטית, ולא יכלה עוד לשנות את צוואתה שלה.
תחילתה של הפרשה שהתגלגלה בערכאות משפטיות למעלה משמונה שנים, היא בסכסוך ירושה מר בתוך המשפחה. בשנת 2002 ערכו בני זוג צוואה הדדית במסמך אחד. בצוואה זו קבעו השניים כי לאחר פטירת מי מהם, יירש בן הזוג הנותר בחיים את מלוא העיזבון. לאחר פטירת שניהם, יחולק הרכוש בין שלוש מארבע בנותיהם. בתם הרביעית, אימו של המשיב בתיק (הנכד), נושלה במפורש מהצוואה, בנימוק שכבר קיבלה בחייהם נכס ששוויו עלה על חלקה של כל אחת מאחיותיה.
בשנת 2005 נכנס לתוקפו תיקון מס' 12 לחוק הירושה, שהסדיר לראשונה את מוסד הצוואות ההדדיות וקבע תנאים נוקשים לביטולן. בשנת 2008, לאחר שאחת הבנות היורשות נפטרה, קיימו בני הזוג פגישת ייעוץ עם עורכת דין, אישרו כי האמור בצוואתם ההדדית מקובל עליהם, והמנוח אף הפקיד אותה אצל הרשם לענייני ירושה.
התפנית הטרגית אירעה מספר שנים לאחר מכן. מצבה הרפואי של האישה הידרדר עקב מחלת אלצהיימר, ובשנת 2011 מונה לה אפוטרופוס. בשנת 2013, בעוד אשתו בחיים אך במצב קוגניטיבי שאינו מאפשר לה לפעול, ערך המנוח צוואה חדשה. בצוואה מאוחרת זו, ביטל המנוח את הצוואה ההדדית והוריש את כל רכושו לנכדו (בנה של הבת שנושלה), בכפוף לתשלום סכומים מסוימים לנכדים אחרים.
לאחר פטירת המנוח ב-2016, החל המאבק המשפטי. הנכד ביקש לקיים את הצוואה המאוחרת (מ-2013), בעוד המנוחה (באמצעות האפוטרופוס) ואחת הבנות (המבקשת בדיון הנוסף) ביקשו לקיים את הצוואה ההדדית (מ-2002).
באופן מפתיע, שתי הערכאות הראשונות פסקו לטובת הבת והאם המנוחה. בית המשפט לענייני משפחה קיבל את ההתנגדות, ביטל את הצוואה המאוחרת והורה על קיום הצוואה ההדדית. בית המשפט המחוזי מרכז-לוד דחה את ערעור הנכד, וקבע כי בין אם התיקון לחוק חל ובין אם לאו, המנוח היה מנוע מלשנות את הצוואה ההדדית בנסיבות העניין.
אלא שהנכד לא ויתר והגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. בספטמבר 2024, בהרכב השופטים סולברג, וילנר ושטיין, התהפכה הקערה. בית המשפט העליון קיבל את ערעורו של הנכד וקבע כי המנוח היה רשאי לבטל את הצוואה ההדדית.
בפסק הדין המרכזי, קבעה השופטת וילנר כי תיקון מס' 12 לחוק הירושה (סעיף 8א) אינו חל רטרואקטיבית, ולכן על הצוואה מ-2002 חל הדין הישן. היא קבעה כי פגישת הייעוץ והפקדת הצוואה ב-2008 אינן מהוות "עשיית צוואה חדשה" שתכפיף אותה לתיקון מ-2005.
לפי הדין הישן, שנקבע בהלכת "זמיר נ' גמליאל", עריכת צוואה הדדית כשלעצמה אינה שוללת את הכוח לחזור ממנה, אלא אם הוכחה כוונה משותפת אחרת להגביל אפשרות זו. בצוואה הנדונה לא הייתה כל הוראה מגבילה. השופטת וילנר קבעה כי עקרון "חופש הציווי" גובר, וכי אין לראות בשינוי הצוואה משום "חוסר תום לב", גם לא בנסיבות הקשות שבהן המנוחה הייתה חסרת ישע ולא יכלה להגיב. השופט שטיין הצטרף לתוצאה, אך בנימוק אחר. הוא הדגיש כי "אינטרס ההסתמכות" של המנוחה לא נפגע, שכן היא לא הסתמכה על מה שבעלה יעשה ברכושו שלו. עם זאת, הוא הוסיף כי אילו המנוח היה יורש את רעייתו ורק אז משנה את צוואתו, ייתכן והיה מקום לחייבו ב"השבה" מכוח עקרון תום הלב.
בעקבות פסק דין זה, הגישה הבת (המבקשת) בקשה לדיון נוסף. בבקשה נטען כי פסק הדין קבע הלכה חדשה, קשה ובעלת השלכות רוחב על זוגות רבים שערכו צוואות הדדיות לפני 2005. נטען כי התוצאה מכשירה מעשה לא הגון ולא מוסרי , ופוגעת באופן קשה במעמדם של אנשים חסויים וחסרי ישע.
כאמור, נשיא העליון יצחק עמית דחה את הבקשה. בהחלטתו קבע הנשיא כי דיון נוסף הוא הליך נדיר השמור למקרים בהם נקבעה הלכה חדשה, סותרת או קשה במיוחד. לדבריו, פסק דינה של השופטת וילנר לא קבע הלכה חדשה, אלא בסך הכל יישם את הלכת "זמיר" הקיימת על נסיבות המקרה. הוא הבהיר כי העובדה שהמקרה עסק במצב שבו בת הזוג עודנה בחיים אך איבדה את כשרותה, אינה הופכת את פסק הדין להלכה חדשה, אלא רק ליישום ההלכה הנוהגת.
הנשיא עמית הוסיף וקבע כי הערותיה של השופטת וילנר בנוגע לעקרון תום הלב, וכן הערותיו של השופט שטיין בנוגע ל"אינטרס ההסתמכות" והשבה, ניתנו "למעלה מן הצורך" (אגב אורחא) או היו בגדר "דעת יחיד". ככאלה, הן אינן מהוות הלכה מחייבת חדשה המצדיקה דיון נוסף. הנשיא עמית ציין כי הוא "נוטה לקבל" את הערתו של השופט שטיין, שאם המנוח היה יורש את אשתו ורק אז משנה את צוואתו, "ייתכן והיה מקום להרהר אחר ההלכה שנקבע בעניין זמיר", אך כאמור, לא זה היה המצב.
לאור דחיית הבקשה, פסק הדין של בית המשפט העליון מספטמבר 2024 עומד בעינו. כעת, הדיון יוחזר לבית המשפט לענייני משפחה, אשר יידרש להכריע בטענה היחידה שנותרה: האם הצוואה המאוחרת (מ-2013), שבה הוריש המנוח את כל רכושו לנכדו, נערכה תחת "השפעה בלתי הוגנת".
דנ"א 67314-09-24
