עולמנו המשפטי ניצב תדיר על קו התפר הרגיש שבין שתי זכויות יסוד: הזכות לחופש ביטוי, המאפשרת ביקורת ציבורית (במיוחד כלפי גופי שלטון וגופים ציבוריים), לבין זכותו של אדם או תאגיד לשם טוב ולהגנה מפני השמצות. פסק דין חשוב שניתן לאחרונה בבית משפט השלום בתל אביב-יפו (ת"א 74309-11-24) ממחיש נקודה זו בדיוק, ומדגים כיצד מערכת המשפט מתמודדת, ובצדק, עם מה שזכה לכינוי "תביעות השתקה" (SLAPP).
במקרה זה, נדונה תביעה שהגישו חברת "מזמור הפקות בע"מ" ומר דניאל לנקרי נגד עמותת "הצלחה" ומר שי נשר. עילת התביעה הייתה "מכתב דיבתי אחד" ששלחו הנתבעים לעשרה נמענים – חברי מועצת תאגיד השידור הישראלי "כאן". המכתב קרא לבדוק התקשרויות של התאגיד סביב הפקת שידורי המונדיאל בקטאר, והעלה חששות לכאורה בנוגע למכרז בו זכתה התובעת.
אך גולת הכותרת של התביעה לא הייתה רק הטענות שבמכתב, אלא הסעד שנתבע: סכום עתק של 1,644,980 ₪. כיצד הגיעו התובעים לסכום זה? באופן יצירתי ומטריד כאחד: הם לקחו את סכום הפיצוי המרבי ללא הוכחת נזק הקבוע בחוק, והכפילו אותו במספר הנמענים (10). למעשה, התובעים טענו כי שליחת מייל בודד לעשרה אנשים היא בגדר "10 פרסומים דיבתיים נפרדים".
בפסק דין אמיץ ומנומק, קיבל כב' השופט אבי כהן את טענת הנתבעים וקבע כי מדובר ב"תביעת השתקה מובהקת", והורה על מחיקתה על הסף. השופט קבע נחרצות כי סכום התביעה הוא "מנופח ומופרז בעליל" וכי החישוב "מנוגד לדין באופן בוטה".
זוהי מסקנה משפטית נכונה ומתבקשת. כפי שציין בית המשפט, התובעים לא סיפקו שום בסיס בדין – לא חקיקה ולא פסיקה – התומך בשיטת "פיצול הפרסומים" המלאכותית הזו. השופט אף הדגיש את האבסורד בטענה זו, כשהצביע על כך שאם תתקבל גישה זו, "פרסום ברשת חברתית לאלפי נמענים עשוי להקים עילת תביעה בסכום של מילוני ₪ רבים מספור" – תוצאה בלתי סבירה בעליל.
הגדרת המקרה כ"תביעת השתקה" נשענת בראש ובראשונה על הפער הבלתי נתפס הזה. תביעת השתקה, כפי שהוגדרה בפסיקה (בהלכת וקנין), היא שימוש לרעה בהליך המשפטי. מטרתה אינה באמת לזכות בסעד צודק, אלא להתיש את הנתבע, להשית עליו עלויות כבדות, ובעיקר – לייצר "אפקט מצנן" שירתיע אחרים מלהשמיע ביקורת לגיטימית בנושאים בעלי עניין ציבורי. במקרה זה, הנושא היה התנהלות תאגיד ציבורי ושימוש בכספי ציבור – לב לבו של העניין הציבורי. סכום התביעה המופרך לא נועד לפצות, אלא לאיים.
אך יחד עם זאת, ובדיוק משום שמחיקת תביעה על הסף היא סעד כה דרסטי, עלינו לנהוג בזהירות. ההכרה הגוברת בנזקן של תביעות השתקה היא מבורכת, אך היא טומנת בחובה סכנה של "מדרון חלקלק".
אסור לנו להגיע למצב שבו כל תביעת לשון הרע, מוצדקת ככל שתהיה, תיפסל אוטומטית רק משום שהיא הוגשה נגד גוף תקשורת, עמותה או אדם המבקר גורמים חזקים. הזכות לשם טוב היא עדיין זכות חוקתית. לא כל ביקורת היא "שיח ציבורי לגיטימי", ולעיתים פרסום הוא פשוט הוצאת דיבה זדונית שנועדה להרוס.
אם בתי המשפט ימהרו מדי להדביק את התווית "תביעת השתקה" לכל תביעה בסכום גבוה או בנושא רגיש, אנו עלולים "לשפוך את התינוק עם המים". ה"תינוק" הוא זכותו הלגיטימית של אדם שנפגע עד עמקי נשמתו מפרסום שקרי ופוגעני לקבל את יומו בבית המשפט ולזכות בפיצוי הולם.
פסק הדין של השופט כהן בעניין מזמור הוא דוגמה מצוינת לאיזון הנכון: הוא לא נרתע מלפעול בנחרצות כאשר זיהה שימוש מובהק לרעה בהליך המשפטי, שהתבטא בעיקר בסכום התביעה המופרך. אך עלינו כמשפטנים וכחברה לוודא שכלי חשוב זה של "סילוק על הסף" יישמר למקרים הברורים והקיצוניים הללו, ולא יהפוך לכלי גורף הפוגע בזכות הגישה לערכאות של מי שבאמת נפגע.
נתקלתם בפרסום פוגעני או שמא הוגשה נגדכם תביעת דיבה מנופחת שנועדה להשתיק אתכם? תחום דיני לשון הרע מורכב ודורש מומחיות. משרדנו מתמחה בייצוג בתביעות לשון הרע ובהגנה מפני תביעות השתקה. אנו מזמינים אתכם לפנות למשרדנו לקבלת ייעוץ משפטי מקצועי.
