פסק דין חריף: ביהמ"ש מחק תביעת דיבה בסך 1.6 מיליון ש"ח נגד "הצלחה" ושי נשר; קבע: "תביעת השתקה מובהקת"

פסק דין חריף: ביהמ"ש מחק תביעת דיבה בסך 1.6 מיליון ש"ח נגד "הצלחה" ושי נשר; קבע: "תביעת השתקה מובהקת"

השופט אבי כהן מביהמ"ש השלום בת"א קבע כי סכום התביעה "נופח ומופרז בעליל" ו"חושב באופן המנוגד לדין באופן בוטה", בניסיון חסר בסיס לתבוע פיצוי מרבי כפול 10 נמענים על מכתב התראה בודד שנגע לשידורי המונדיאל בתאגיד "כאן"

בפסיקה נחרצת, הורה בית משפט השלום בתל אביב-יפו על מחיקתה על הסף של תביעת לשון הרע בסך 1,644,980 ₪ שהוגשה על ידי חברת "מזמור הפקות בע"מ" והמפיק דניאל לנקרי. התביעה, שהופנתה נגד שי נשר ועמותת "הצלחה – לקידום חברה הוגנת", נמחקה לאחר שבית המשפט קבע כי היא מהווה "תביעת השתקה מוחלטת" ו"שימוש לרעה בהליך משפטי".

בפסק דין מפורט שניתן ב-18 במאי 2025 , קבע כב' השופט אבי כהן כי הנימוק המרכזי והכבד ביותר להחלטתו הוא סכום התביעה המופרז. בנוסף למחיקת התביעה, חויבו התובעים, "מזמור הפקות" ולנקרי, לשלם לנתבעים הוצאות משפט בסך 30,000 ₪.

תחילתה של הפרשה בתביעה שהוגשה ב-28 בנובמבר 2024 בעילה לפי חוק איסור לשון הרע. בבסיס התביעה עמד "מכתב דיבתי אחד" ששלחו הנתבעים ב-18 בספטמבר 2023 אל 10 נמענים, כולם חברי מועצת תאגיד השידור הישראלי – כאן.

במכתבם, קראו נשר ועמותת "הצלחה" למועצת התאגיד להקים ועדת בדיקה "מקיפה בנוגע להתקשרויות רלוונטיות שביצע התאגיד" בהקשר לשירותי הפקת שידורי גביע העולם בכדורגל (המונדיאל) בקטאר 2022. המכתב הצביע על "תמיהות שונות" סביב עסקת רכישת ניידת שידור על ידי התאגיד, והעלה "חשש כי מדובר בעסקה שסופה מכירת הניידת לכאורה ל'מזמור הפקות'… במחיר הפסד ובאופן שמראש נתפר למידותיה". עוד נטען במכתב כי תנאי המכרז שבו זכתה "מזמור הפקות" כללו "תנאי סף בעייתיים" , כי "לא נערכו הסדרי ניגוד עניינים מתאימים", וכן הועלו ספקות לגבי נחיצות הפקת האולפן מקטאר במקום מישראל.

אלא שהתובעים לא הסתפקו בתביעה רגילה. הם תבעו סעד כספי עצום בסך 1,644,980 ₪, ללא הוכחת נזק. חישוב זה התבסס על הפיצוי המרבי בחוק (164,498 ₪ נכון לאותה עת) כשהוא מוכפל ב-10, כמספר נמעני המכתב. התובעים טענו למעשה כי משלוח דואר אלקטרוני בודד לעשרה אנשים מהווה "10 פרסומים דיבתיים נפרדים" או "10 מכתבים".

הנתבעים, בתגובה, הגישו בקשה לסילוק על הסף , בטענה כי מדובר ב"תביעת השתקה ושימוש לרעה בהליכי משפט".

השופט כהן קיבל, כאמור, את טענתם המרכזית. הוא ביסס את החלטתו על הלכה תקדימית של בית המשפט העליון (רע"א 1954/24, פס"ד וקנין), שהגדירה תביעות השתקה כ"דפוס פעולה שבמסגרתו גורמים בעלי כוח וממון עושים שימוש בתביעות משפטיות, לשם השתקת שיח ציבורי וביקורת המופנים כלפיהם". השופט ציין כי מטרת תביעות אלו היא לייצר "אפקט מצנן" והן מהוות "מקרה מובהק של שימוש לרעה בהליך משפטי".

ביישומו את ההלכה על המקרה הנוכחי, קבע השופט כהן כי התביעה היא "תביעת השתקה מובהקת". "הנימוק המרכזי וכבד המשקל הוא, שסכום התביעה מנופח ומופרז בעליל, ולמעשה, חושב באופן המנוגד לדין באופן בוטה", כתב השופט.

הוא פירט כיצד התובעים ניסו באופן מלאכותי לפצל משלוח דואר אלקטרוני "אחד בלבד", שנשלח "פעם אחת בלבד, לכל נמעניו יחדיו, באותו מועד בדיוק ובאותו אמצעי בדיוק" , ל-10 פרסומים נפרדים. השופט מתח ביקורת על התובעים וציין כי הם "לא הסבירו, לא בכתב התביעה ולא בתשובתם… מהו הדין (חיקוק והלכה פסוקה) שעליו הם משתיתים עמדתם זו".

השופט כהן אף דחה את האסמכתאות המשפטיות שהתובעים עצמם הגישו, וקבע כי הן "כלל לא תומכות בעמדת התובעים". הוא הבהיר כי הפסיקה מאפשרת פיצול עילות רק כאשר מדובר בפרסומים שונים ונבדלים (בזמן, בתוכן או בפורמט), ואילו "במקרה שלנו כלל לא קיימים פרסומים שונים, אלא ישנו פרסום אחד ויחיד".

השופט הזהיר כי קבלת גישת התובעים הייתה עלולה להוביל ל"מצב דברים כללי אבסורדי ובלתי סביר בעליל" , שבו, למשל, "פרסום ברשת חברתית לאלפי נמענים עשוי להקים עילת תביעה בסכום של מילוני ₪ רבים מספור".

לבסוף, התייחס השופט כהן גם למהות הפרסום וקבע כי "המכתב מושא התביעה נוגע לעניין ציבורי מובהק הקשור בתאגיד ובהתנהלותו". הוא ציין כי האפקט של התביעה "עלול להיות שלילי ולמנוע, ולו בעקיפין, ביקורת ובחינה של עניינים ציבוריים". כהערת אגב, ציין השופט כי "התאגיד עצמו בחר (מסיבות שאינן ידועות) שלא להגיש תביעת לשון הרע משלו נגד הנתבעים".

יצוין כי הנתבעים העלו שתי טענות סף נוספות – היעדר יריבות אישית מול דניאל לנקרי וקיום "הגנות מוחלטות". השופט כהן דחה את שתי הטענות הללו כטענות סף, וקבע כי הן מצריכות בירור עובדתי ומשפטי מקיף שצריך להתברר במסגרת התיק העיקרי. עם זאת, משקיבל את הטענה המרכזית בדבר היותה של התביעה תביעת השתקה, התיק כולו נמחק.

סכום ההוצאות שנפסק, 30,000 ₪, יועבר לנתבעים מתוך ערובה בסך 50,000 ₪ שהתובעת 1 חויבה להפקיד קודם לכן בקופת בית המשפט.

ת"א 74309-11-24

שתפו:

צריכים סיוע משפטי?

השאירו פרטים או התקשרו
ונחזור אליכם בהקדם