זוג צעיר, אוהב, בונה את חייו. הם רוכשים דירה, מגדלים ילדים, וברגע של צלילות דעת ורצון משותף, הם הולכים לעורך דין ועורכים "צוואה הדדית". המטרה ברורה: להבטיח שאחרי ששניהם ילכו לעולמם, הרכוש יחולק בדיוק כפי שתכננו, בדרך כלל שווה בשווה בין ילדיהם. הם חותמים על המסמך ויוצאים בתחושת ביטחון שהסדירו את העתיד, וכי בן הזוג הנותר בחיים לא יוכל "לעשות תרגילים" ולנשל את אחד הילדים. אלא שפסק דין דרמטי של בית המשפט העליון, שקיבל חותמת סופית בהחלטה מיום 19 באוקטובר 2025, מנפץ את אשליית הביטחון הזו לרסיסים עבור כל מי שערך צוואה הדדית לפני אוגוסט 2005.
החלטת נשיא בית המשפט העליון, יצחק עמית, לדחות בקשה לדיון נוסף בתיק דנ"א 67314-09-24, מסמנת את סופה של סאגה משפטית טרגית, ומבהירה באופן חד-משמעי: עקרון "חופש הציווי" גובר על הכל, ומי שערך צוואה הדדית לפני כניסת תיקון מס' 12 לחוק הירושה, היה רשאי לבטלה באופן חד-צדדי, גם אם בן זוגו איבד את כשרותו המשפטית ולא יכול היה להגיב.
סיפור המעשה: האב שביטל והאם שחלתה
במוקד הפרשה עמד סכסוך ירושה מר. בני זוג ערכו בשנת 2002 צוואה הדדית. בצוואה זו הם קבעו כי לאחר מות אחד מהם, בן הזוג הנותר יירש את הכל, ולאחר מות שניהם – הרכוש יחולק בין שלוש מארבע בנותיהן. הבת הרביעית נושלה במפורש, בנימוק שקיבלה את חלקה עוד בחייהם.
בשנת 2005, נכנס לתוקף תיקון מס' 12 לחוק הירושה, שהסדיר לראשונה את מוסד הצוואות ההדדיות וקבע מנגנון נוקשה לביטולן. אלא שהצוואה הזו, כאמור, נערכה לפני התיקון.
הטרגדיה התרחשה כעבור מספר שנים. האם חלתה באלצהיימר ומצבה הקוגניטיבי הידרדר, עד שבשנת 2011 מונה לה אפוטרופוס. בשנת 2013, בעוד רעייתו בחיים אך חסרת כל כשרות משפטית להבין או לפעול, הלך האב וערך צוואה חדשה. בצוואה מאוחרת זו, הוא ביטל את הצוואה ההדדית מ-2002 והוריש את כל רכושו לנכדו – בנה של אותה בת שנושלה.
לאחר פטירת האב ב-2016, החל הקרב המשפטי. בנותיו, שנושלו בצוואה המאוחרת, טענו כי אביהן לא היה רשאי לבטל את הצוואה ההדדית, במיוחד במצב שבו אמן חסויה ולא יכולה לשנות את צוואתה שלה. בתי המשפט למשפחה והמחוזי אכן קיבלו את עמדתן וביטלו את הצוואה המאוחרת. אלא שהנכד לא ויתר והגיע עד לבית המשפט העליון.
המהפך בעליון: חופש הציווי מנצח את ההסתמכות
בפסק דין עקרוני (בע"ם 7884/23), הפך בית המשפט העליון את ההחלטות הקודמות. השופטת י' וילנר קבעה כי תיקון מס' 12 לחוק הירושה אינו חל רטרואקטיבית. לכן, יש לבחון את הצוואה לפי הדין הישן שקדם לו – "הלכת זמיר".
הלכת זמיר קובעת שעצם עריכת צוואה הדדית אינה שוללת מהמצווה את הכוח לשנות את צוואתו, כל עוד לא נכתבה בצוואה הוראה מפורשת המגבילה אפשרות זו. ובצוואה הנדונה, לא הייתה כל הגבלה כזו.
השופטת וילנר דחתה את הטענה המרכזית בדבר חוסר תום לב. היא קבעה כי עקרון תום הלב, שמקורו בדיני החוזים, אינו יכול לגבור על עקרון העל של "חופש הציווי" בדיני הירושה. העובדה שהאם הפכה חסויה היא אכן טרגית, אך היא אינה שוללת מהאב את החירות הבסיסית לצוות את רכושו שלו כרצונו.
השופט א' שטיין, שהצטרף לתוצאה, חידד נקודה חשובה: "אינטרס ההסתמכות" של האם לא נפגע, מכיוון שהשינוי שעשה האב נגע לרכושו שלו. לאם לא היה אינטרס הסתמכות לגיטימי בשאלה מה יעשה בעלה ברכושו. עם זאת, השופט שטיין הוסיף הערה חשובה (אף שניתנה למעלה מן הצורך), לפיה אילו האב היה יורש את אשתו קודם, ורק אז משנה את צוואתו בניגוד להסכם ההדדי – ייתכן והיה מקום לחייב את עזבונו ב"השבה" של מה שקיבל.
החותמת הסופית: אין דיון נוסף
הבנות הגישו בקשה לדיון נוסף, בטענה שפסק הדין קבע הלכה חדשה וקשה הפוגעת במעמדם של חסויים וחסרי ישע.
נשיא העליון, יצחק עמית, דחה את הבקשה. הוא קבע כי לא מדובר בהלכה חדשה, אלא ביישום ברור של הלכת זמיר הקיימת. הנשיא הבהיר כי פסק הדין בסך הכל חידד שהלכת זמיר חלה גם במצב העגום שבו בן הזוג השני איבד את כשרותו.
המשמעות המעשית: קריאת השכמה לבעלי צוואות ישנות
פסק דין זה הוא תמרור אזהרה לכל מי שחתם על צוואה הדדית לפני אוגוסט 2005. רבים חיו תחת ההנחה השגויה שמדובר ב"חוזה" משפטי מחייב שאינו ניתן לשינוי. כעת ברור שלא כך הדבר.
אם אין בצוואה הישנה שלכם סעיף הגבלה מפורש (דבר שנדיר למצוא בצוואות מאותה תקופה), כל אחד מבני הזוג חופשי לשנות את צוואתו בכל עת, גם ללא ידיעת השני, ואפילו אם השני כבר אינו כשיר משפטית. "ההסכמה ההדדית" שחשבתם שהשגתם, אינה שווה הרבה משפטית בכל הנוגע לרכושו של בן הזוג שמשנה את דעתו.
הנחמה היחידה, שגם היא אינה הלכה מחייבת אלא הערה, היא עמדתו של השופט שטיין. לפיה, אם בן הזוג שנותר בחיים ירש את בן הזוג הראשון ורק אז מבקש לשנות את הצוואה, ייתכן שניתן יהיה לתבוע את עזבונו להשיב את מה שקיבל. אך כפי שראינו במקרה זה, כאשר המצווה ששינה את דעתו הלך לעולמו ראשון – הצוואה המאוחרת שלו תקפה, והילדים המקוריים נושלו.
ההחלטה מבהירה את הפער העצום בין ההגנה שמעניק החוק כיום (בתיקון 12) לצוואות הדדיות, לבין החלל המשפטי שבו היו נתונות צוואות שנערכו לפני 2005.
אם אתם, הוריכם, או כל אדם יקר לכם מחזיקים בצוואה הדדית שנערכה לפני אוגוסט 2005, אינכם יכולים להרשות לעצמכם להמשיך לחיות תחת ההנחה שהיא מוגנת. פסק הדין מוכיח כי הביטחון שהעניקה לכם אותה צוואה עלול להתברר כאשליה. אנו ממליצים בחום לבחון מחדש את הצוואה, להבין את משמעויותיה לאור הפסיקה החדשה, ולשקול עריכת צוואה חדשה שתעמוד בסטנדרטים המודרניים והמגנים של חוק הירושה כיום.
נתקלתם בבעיה דומה? חוששים מתוקף הצוואה ההדדית שלכם? אנו מזמינים אתכם לפנות למשרדנו לקבלת ייעוץ משפטי דחוף ומקיף בנושא.
