"עצימת עיניים" תעלה ביוקר: ביהמ"ש חייב את מושב עמיעוז ומשפחת בוארון לשלם לרשות מקרקעי ישראל כ-537,000 ש"ח בגין שימוש מסחרי ומגורים בקרקע חקלאית
שופטת בית משפט השלום בבאר שבע, אורית ליפשיץ, קיבלה את תביעת רמ"י וקבעה כי האגודה השיתופית כשלה בתפקידה כ"זרועה הארוכה" של הרשות ואפשרה, יחד עם בני המשפחה, הקמת "חוות בוארון" על שטח חלקה ב' המיועד לחקלאות בלבד. הנתבעים חויבו גם בהריסת בית האריזה
בפסק דין חריף קיבל בית משפט השלום בבאר שבע את תביעתה של רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) נגד מושב עמיעוז וארבעה מבני משפחת בוארון, וחייב אותם לשלם לרשות, ביחד ולחוד, דמי שימוש בסך של כ-537,000 ש"ח בתוספת מע"מ, וכן סכום חודשי נוסף עד להפסקת השימוש בפועל. בנוסף, הוציא בית המשפט צו המורה על הפסקת השימוש והריסתו של בית אריזה מסחרי שנבנה במקום ללא היתר.
פסק הדין, שניתן ב-26 באוקטובר 2025 על ידי כבוד השופטת אורית ליפשיץ, עוסק במתחם המכונה "בוארון חוות חקלאיות", שהוקם על פני כ-10 דונם בקרקע חקלאית (חלקה ב') במושב עמיעוז. התביעה הוגשה על ידי רמ"י, באמצעות עו"ד יגאל מינדל, נגד אגודת מושב עמיעוז (שיוצגה על ידי עו"ד חי חיימסון) וכן נגד בני משפחת בוארון – תמיר, איריס, שלום ועופר (שיוצגו על ידי עו"ד ירון מלכה).
על פי עובדות המקרה, רמ"י הקצתה לאגודת מושב עמיעוז קרקעות במסגרת "חוזה משבצת", כאשר המקרקעין המדוברים (חלקות ב' ו-ג') יועדו לשימוש חקלאי בלבד. האגודה, מצידה, הקצתה חלק מהשטחים לחבריה, ביניהם שלום ועופר בוארון.
אלא שבפועל, כפי שטענה רמ"י, בניגוד גמור להסכם ולייעוד הקרקע, הקימה משפחת בוארון במקום מתחם שלם ללא היתרי בנייה. המתחם כלל שלושה אזורים עיקריים: מתחם בית מגורים מפואר ששימש את תמיר ואיריס בוארון (אף שתמיר כלל אינו חבר אגודה), מתחם מגורי עובדים זרים, ומתחם בית אריזה ששימש לאחסנה ומסחר והושכר לצדדים שלישיים תמורת תשלום.
רמ"י טענה כי הנתבעים הפיקו רווח אישי שלא כדין על חשבון קופת הציבור ודרשה את פינוי השטח ותשלום דמי שימוש ראויים, בין היתר מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. התביעה הסתמכה, בין היתר, על כך שהנתבעים 2, 4 ו-5 (תמיר, שלום ועופר) כבר הורשעו בהליך פלילי מקביל, על פי הודאתם, בגין עבירות של שימוש אסור במקרקעין ובנייה ללא היתר במתחמים אלו.
הנתבעים ניסו להתנער מאחריותם. האגודה (המושב) טענה כי לא היה לה כל חלק בהפרות. היא טענה שהקצתה את הקרקע לשלום בוארון לצורך פעילות חקלאית חוקית, וכי כל בנייה או שימוש לא חוקי נעשו שלא בידיעתה או הסכמתה. האגודה אף טענה כי אין זה מחובתה לפקח על הנעשה בחלקות ב'. באשר לתשלום שנתי של כ-500 ש"ח שקיבלה מהמשפחה, טענה האגודה כי לא מדובר בדמי שכירות, אלא ב"פיצוי" לחברים אחרים על כך שהמשפחה ניכסה לעצמה קרקע עודפת.
בני משפחת בוארון העלו טענות שונות. שלום בוארון (האב) טען כי אין לו חלק בהפרות וכי הוא הודה בהליך הפלילי רק בשל "ייצוג משפטי לקוי" ועל מנת למנוע מבניו לשאת באישומים. עופר ותמיר בוארון הודו כי הקימו את בית האריזה ללא היתר בשנת 2011, אך טענו כי עשו זאת כדי להציל עסק חקלאי שנקלע לקשיים. איריס בוארון טענה כי יש לדחות את התביעה נגדה כיוון שלא הורשעה בהליך הפלילי.
השופטת אורית ליפשיץ דחתה את רוב טענות ההגנה וקיבלה את התביעה במלואה נגד האגודה והנתבעים 2, 4 ו-5.
באשר למשפחת בוארון, השופטת קבעה כי אחריותם של תמיר, שלום ועופר הוכחה מעל לכל ספק, בין היתר לאור הרשעתם הפלילית. השופטת דחתה את טענתו של שלום בוארון בנוגע להודאתו בתיק הפלילי. היא קבעה את מועדי תחילת השימוש המפר על בסיס תצלומי אוויר: בית האריזה פעל לכל הפחות מפברואר 2012 , ומתחמי המגורים הוקמו והיו בשימוש החל מאמצע 2014 – תקופה ארוכה יותר מזו שבה הודו בהליך הפלילי.
הביקורת הקשה ביותר בפסק הדין הופנתה כלפי אגודת מושב עמיעוז. השופטת ליפשיץ קבעה כי האגודה הפרה באופן יסודי את התחייבויותיה כ"ברת רשות" וכ"זרועה הארוכה" של רמ"י, שתפקידה לשמור על ייעוד הקרקע.
"סבורתני כי האגודה לא נקטה בפיקוח או בכל פעולה נדרשת למען הבטחת השימוש החקלאי בקרקע", כתבה השופטת. היא ציינה כי האגודה התנהלה במשך שנים מול תמיר בוארון, למרות שהייתה "מודעת לכך שאינו חבר אגודה ושאיו לו כל זכות חוקית במקרקעין". האגודה גבתה כספים מהמשפחה "מבלי שטרחה כלל לבדוק את השימוש שנעשה במקרקעין".
השופטת דחתה את טענת האגודה כי גדר שהוקמה מנעה ממנה לדעת מה קורה בשטח: "אין ספק שהקמת גדר בתוך מתחם שבאחריות האגודה שמיועד לחקלאות, הייתה צריכה להדליק אורות אדומים באגודה… האגודה עצמה את עיניה להקמת הגדר ולידיעה/השערה כי מה שמתרחש מעבר לגדר, אינו תואם את היעוד החקלאי".
השופטת סיכמה כי מתן פטור לאגודה בנסיבות אלו "מהווה מתן לגיטימציה להתנהלות כזו" ו"עלול להוות פתח לניסיון של חברי אגודה אחרים להשתלט על קרקעות אחרות".
באופן מעניין, התביעה הכספית נגד איריס בוארון (הנתבעת 3) נדחתה. השופטת אמנם קבעה כי היא הייתה שותפה לשימוש החורג בבית המגורים , אך מאחר שרמ"י לא הפרידה בתחשיביה בין בית המגורים שלה לבין מתחם מגורי העובדים הזרים, לא ניתן היה לחייבה בסכום ספציפי.
בסופו של יום, הורתה השופטת ליפשיץ לנתבעים 2, 4 ו-5 (תמיר, שלום ועופר) להפסיק את השימוש המפר בבית האריזה בתוך 30 יום, ולהרוס אותו או להסדיר את בנייתו (ככל הניתן) בתוך 60 יום.
בנוסף, הנתבעים 1, 2, 4 ו-5 (האגודה, תמיר, שלום ועופר) חויבו, ביחד ולחוד, לשלם לרמ"י דמי שימוש ראויים בסכומים הבאים:
- בגין בתי המגורים (לתקופה עד סוף 2022): 302,400 ש"ח בתוספת מע"מ.
- בגין בית האריזה (לתקופה עד יום פסק הדין): סך של 234,500 ש"ח (199,000 + 35,500) בתוספת מע"מ.
- בגין המשך השימוש בבית האריזה: 1,365 ש"ח לחודש בתוספת מע"מ, החל מיום פסק הדין ועד להפסקת השימוש בפועל.
השופטת קבעה כי ביחסים הפנימיים שבין הנתבעים, חלקה של האגודה באחריות יעמוד על 20%. כמו כן, האגודה חויבה לשלם לרמ"י הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 20,000 ש"ח, ומשפחת בוארון (נתבעים 2, 4, 5) חויבה בהוצאות נוספות בסך 35,000 ש"ח.
ת"א 16751-06-19
