המועצה המקומית קיבלה שטח מתושב ללא הפקעה והבטיחה לשדרג את נכסו, אך התעכבה בעבודות – ותפצה אותו ב-63,000 ש"ח

המועצה המקומית קיבלה שטח מתושב ללא הפקעה והבטיחה לשדרג את נכסו, אך התעכבה בעבודות – ותפצה אותו ב-63,000 ש"ח

פסק דין חלקי בתביעה נגד מועצת כפר יאסיף: השופטת דחתה את דרישת התושב לפיצוי של כ-104 אלף ש"ח בגין אי-בנייה מחדש של כיתת לימוד שנהרסה, אך קיבלה את תביעתו בגין אובדן דמי שכירות. נקבע כי העבודות התעכבו ב-4.5 חודשים מעבר למוסכם, וכי שדרוג הנכס אינו מקנה למועצה זכות קיזוז, שכן זה היה התשלום המקורי עבור השטח.

בית משפט השלום בחיפה פסק פיצויים לטובת תושב כפר יאסיף, ג'ורג' פרח, שתבע את המועצה המקומית בגין הפרת הסכם שערכו ביניהם. פסק הדין, שניתן ב-28 באוקטובר 2025 על ידי כבוד השופטת עינב נהרי סנדלר, חושף את פרטיה של עסקה יוצאת דופן: התושב ויתר על חלק ניכר מנכסו לטובת פרויקט סלילת כבישים של המועצה, ובתמורה התחייבה המועצה לבצע עבודות פיתוח נרחבות בשטחו. אף שהשופטת דחתה את רוב תביעתו הכספית של פרח, היא קבעה כי המועצה הפרה את ההסכם באיחור משמעותי בסיום העבודות, וגרמה לו נזק כספי בדמות אובדן דמי שכירות.

תחילת הפרשה בשנת 2020, כאשר מועצת כפר יאסיף ביקשה להרחיב סלילת כבישים שגבלו בנכסו של פרח. הנכס, מבנה בן שתי קומות, הושכר באותה עת לחברה שהפעילה בו מעון יום. במקום להיכנס להליך משפטי של הפקעה, ניהלה המועצה משא ומתן ישיר עם פרח. סוכם כי פרח ימסור לחזקת המועצה חלק משטח החלקה (כ-200 מ"ר לטענתו, "מעל 100 מ"ר" לטענת המועצה) ויאפשר הריסת חלק מהמבנה הקיים. בתמורה, התחייבה המועצה לבצע על חשבונה שורת עבודות שדרוג בנכס, בהן בניית קיר תומך חדש וגשר חניה פרטי במפלס הכביש. ההסכמות עוגנו בהסכם "ביצוע עבודות פיתוח" שנחתם ב-5 באוקטובר 2020.

העבודות החלו בתחילת 2021, והשוכרת (מעון היום) נאלצה לפנות את הנכס. אלא שלטענת פרח, העבודות התנהלו בעצלתיים. ב-22 במרץ 2021 כבר נערכה פגישה דחופה בשטח, בסיומה התחייבה המועצה בכתב להשלים את יתרת העבודות בתוך 14 יום. התחייבות זו לא קוימה, והעיכובים נמשכו.

בתביעתו העלה פרח שתי טענות מרכזיות לפיצוי כולל של 219,317 ש"ח. ראשית, טען כי המועצה הפרה את התחייבותה "להחזיר את המצב לקדמותו", בכך שלא בנתה מחדש כיתת לימוד ושני חדרי שירותים שנהרסו במהלך העבודות. בגין רכיב זה תבע כ-104 אלף ש"ח, על בסיס חוות דעת שמאית. שנית, תבע 112,000 ש"ח בגין אובדן דמי שכירות. לטענתו, סוכם בעל פה על סיום עבודות תוך חודשיים, אך בשל האיחורים הכבדים, השוכרת חזרה לנכס רק בספטמבר 2022, מה שגרם לו לאובדן הכנסה של 14,000 ש"ח לחודש למשך 8 חודשים ב-2022.

המועצה כפרה בטענות. היא טענה כי ההסכם בוצע במלואו וכי כלל לא התחייבה לבנות מחדש כיתת לימוד. מהנדס המועצה העיד כי פרח כלל לא רצה בבנייה זו, כדי להשאיר שטח פנוי לבנייה עתידית. באשר לעיכובים, המועצה טענה כי סוכם על 3 חודשי עבודה ולא חודשיים, וכי העיכובים שנוצרו היו סבירים ונבעו מצרכים בלתי צפויים (כמו חפירה בסלע והעתקת תשתיות) ואף מדרישות נוספות של פרח עצמו. עוד טענה המועצה כי העבודות הסתיימו כבר באוגוסט 2021, וכי השוכרת שהתה מחוץ לנכס פחות מ-6 חודשים. לבסוף, הציגה המועצה חוות דעת שמאית מטעמה, שקבעה כי העבודות שביצעה לא רק שלא גרמו נזק, אלא השביחו את הנכס בסכום של 466,000 ש"ח, בין היתר בזכות יצירת חלל חדש ושימושי בשטח 125 מ"ר מתחת לגשר החניה שנבנה.

השופטת נהרי סנדלר ניתחה את שתי טענות התביעה בנפרד, וקיבלה אחת ודחתה את השנייה.

בנוגע לטענה לאי-בניית הכיתה וחדרי השירותים, השופטת דחתה אותה במלואה. היא קבעה כי התובע לא עמד בנטל ההוכחה. בפסק הדין צוין כי התחייבות כה משמעותית לא נזכרה כלל בהסכם הכתוב. יתרה מזאת, היא גם לא נזכרה בסיכום הפגישה הדחופה ממרץ 2021, שנועדה בדיוק לרכז את העבודות שנותרו לביצוע. "ברי שאילו התחייבה הנתבעת להשלים בניית כיתה וחדרי שירותים… היה התובע עומד על כך שהדבר יצויין במפורש", כתבה השופטת. בנוסף, מתחה השופטת ביקורת על חוות הדעת השמאית מטעם התובע, לאחר שהשמאי העיד כי ביסס את ממצאיו על שיחה עם נציג השוכרת בלבד, מבלי ששוחח כלל עם התובע עצמו (אותו פגש לראשונה בבית המשפט), ונציג השוכרת אף לא הובא למסור עדות.

לעומת זאת, בנוגע לטענת האיחור, השופטת קיבלה את התביעה, אך במידה שונה מזו שנתבעה. היא קיבלה את גרסת המועצה כי סוכם על 3 חודשי עבודה. בהתאם למועד תחילת העבודות (סוף ינואר 2021) וסיכום הפגישה ממרץ, קבע בית המשפט כי המועד המוסכם לסיום העבודות היה אמצע אפריל 2021. מהנדס המועצה הודה בעדותו כי לא עמדו בלוח זמנים זה, ואישר כי מעון היום חזר לנכס רק ב-1 בספטמבר 2021 (ולא 2022 כפי שטען התובע ). לפיכך, קבעה השופטת כי המועצה הפרה את ההסכם וגרמה לעיכוב של 4.5 חודשים מעבר למוסכם.

השופטת קיבלה את טענת התובע כי דמי השכירות עמדו על 14,000 ש"ח לחודש (לאחר שגיבה זאת בהסכם שכירות). לפיכך, חושב הנזק בגין העיכוב: 4.5 חודשים כפול 14,000 ש"ח, ובסך הכל 63,000 ש"ח.

לבסוף, השופטת דחתה מכל וכל את טענת המועצה לקיזוז הנזק בשל "השבחת הנכס". היא קבעה כי אותה השבחה אינה "בונוס" שהמועצה העניקה לתושב, אלא הייתה עצם התמורה שהובטחה לו מלכתחילה בהסכם, בתמורה לכך שוויתר על אדמתו לטובת הכביש.

סוף דבר, התביעה התקבלה חלקית. המועצה חויבה לשלם לפרח 63,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, וכן הוצאות משפט בסך 9,000 ש"ח – סכום הוצאות מופחת, כפי שציינה השופטת, בשים לב לפער הגדול בין סכום התביעה המקורי (219,317 ש"ח) לסכום שנפסק.

ת"א (חיפה) 44528-07-23