העליון דחה ערעור בכירי עמותת "עץ חיים": ישיבו מיליוני שקלים שמשכו כ"משכורות" מחברה בבעלות הקדש
בית המשפט העליון קבע כי המערכת המסועפת של החזקות נוצרה במכוון כדי לעקוף את איסור חלוקת הרווחים בחוק העמותות. נפסק כי הבכירים, שטענו כי קיבלו שכר לגיטימי עבור עבודתם, שינו את גרסתם בבית המשפט ולא סיפקו כל הוכחה לעבודה שביצעו בפועל
בית המשפט העליון דחה (27.10.2025) שני ערעורים שהגישו שלושה בכירים לשעבר בעמותת "תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים (בפירוק)". בפסק דין נוקב, אימץ בית המשפט העליון במלואן את קביעותיו של בית המשפט המחוזי, וחייב את הבכירים – עו"ד יוסף שחור, יוסף טוקצ'ינסקי וחיים טוקצ'ינסקי – להשיב לקופת הפירוק של העמותה סכומים הנאמדים במיליוני שקלים. הכספים נמשכו על ידם לאורך שנים כ"משכורות" מחברת "נווה שמחה", המפעילה בית אבות, אשר נקבע כי היא מהווה למעשה נכס של העמותה.
ההחלטה התקבלה פה אחד על ידי הרכב השופטים שכלל את נשיא בית המשפט העליון, יצחק עמית, השופטת יעל וילנר, והשופטת גילה כנפי-שטייניץ.
הפרשה החלה בעקבות בקשה למתן הוראות שהגיש המנהל המיוחד של העמותה (שנמצאת בהליכי פירוק) ושל "הקדש וולף" המשויך אליה, עו"ד רונן מטרי. בבקשתו טען עו"ד מטרי כי נושאי משרה בעמותה, ובהם שלושת המערערים, נטלו לכיסם כספים השייכים למוסדות העמותה שלא כדין.
על פי העובדות שנקבעו, התשלומים בוצעו כמשכורות מחברת "נווה שמחה – בית אבות קרית מטרסדורף בע"מ". חברה זו התקבלה לידי "הקדש וולף" כחלק מהתמורה ממכירת השטח ההיסטורי של ישיבת "עץ חיים" ליזמי נדל"ן. העמותה, מצידה, הוגדרה כנהנית הבלעדית של פירות "הקדש וולף".
לטענת המנהל המיוחד, משיכת הכספים כמשכורות עמדה בניגוד מוחלט להוראות חוק העמותות וחוק הנאמנות. חוק העמותות אוסר על חלוקת רווחים לחברי ועד, ופרשנות המונח "חלוקת רווחים" כוללת גם קבלת שכר או כל טובת הנאה אחרת. במקביל, חוק הנאמנות אוסר על נאמן לקבל שכר מנכסי ההקדש, למעט במקרים חריגים. עו"ד מטרי טען כי התשלומים היוו "חלוקה אסורה" ויש להשיבם לקופת הפירוק לטובת נושי העמותה.
שלושת הבכירים ערערו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט אביגדור דורות), אשר קיבל את בקשת המנהל המיוחד. טענתם המרכזית הייתה כי בית המשפט המחוזי שגה כאשר ביצע "הרמת מסך" דה-פקטו וקבע כי חברת נווה שמחה היא חלק מנכסי העמותה. לשיטתם, מדובר בשתי ישויות משפטיות נפרדות ועצמאיות; נווה שמחה היא חברה פרטית, וגם אם העמותה נהנית מפירותיה בעקיפין דרך ההקדש, אין איסור לקבל שכר מחברה פרטית.
בנוסף, המערערים טענו בתוקף כי הכספים שקיבלו לא היו תשלום פיקטיבי, אלא "משכורות לגיטימיות" ששולמו עבור עבודה ממשית ובהיקף משמעותי שביצעו בפועל כדירקטורים בחברת נווה שמחה.
בית המשפט העליון, כאמור, דחה את הערעורים מכל וכל, ואימץ את פסק הדין המחוזי מכוח תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי. השופטים הדגישו כי הערעור מופנה בעיקרו כלפי ממצאי עובדה ומהימנות, וכי אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות אלו.
השופטים קיבלו את קביעת המחוזי כי התקיים "עירוב נכסים מוחלט" בין הגופים השונים, וכי "המערכת המסועפת של מבנה ההחזקות" (שכללה גם חברות שנרשמו בפנמה) נעשתה "במכוון על מנת לעקוף את המגבלות הקבועות בדין לקבלת שכר ומשיכת כספים". נקבע כי נווה שמחה "נכנסה בנעלי ישיבת עץ חיים" ויש לראותה כחלק מנכסי העמותה. בית המשפט ציין כי המערערים עצמם הודו שרווחי נווה שמחה שייכים לעמותה. לפיכך, קבלת שכר מנווה שמחה הייתה בגדר "חלוקה אסורה" שנועדה לעקוף את החוק.
באשר לטענה כי בוצעה עבודה אמיתית, בית המשפט העליון הצביע על סתירה מהותית בגרסאות המערערים. צוין כי "גרסתם הראשונה" של המערערים, כפי שנמסרה בחקירות שניהל המנהל המיוחד, הייתה כי התשלומים שקיבלו מנווה שמחה אכן היו עבור תפקידם כחברי ועד בעמותה. כך למשל, עו"ד שחור אישר בחקירתו כי הכספים היו "פיצוי" על פעילותו ללא שכר בעמותה.
רק בשלב המשפט בבית המשפט המחוזי, "שינו המערערים טעמם וטענו כי השכר שולם להם בגין עבודה בהיקף משמעותי" שביצעו כדירקטורים בנווה שמחה. בית המשפט דחה גרסה מאוחרת זו, בקבעו כי המערערים לא סיפקו כל ראיה לתמיכה בה: הם לא הגישו דוחות שעות, לא הציגו התכתבויות מזמן אמת, ולא הביאו כל עדות חיצונית שתתמוך בטענתם.
זאת ועוד, צוין כי לחברת נווה שמחה היה מנכ"ל במשרה מלאה שניהל אותה בפועל וקיבל על כך שכר, והמערערים נמנעו מלהביאו לעדות. כמו כן, דירקטורים אחרים בחברה כלל לא קיבלו שכר. בפסק הדין אף צוין כי הסכומים הגבוהים שנמשכו על ידי המערערים לא הותירו כל רווח בחברת נווה שמחה.
בעקבות דחיית הערעור, נותרה על כנה החלטת בית המשפט המחוזי המחייבת את המערערים להשיב סכומים ניכרים. יוסף טוקצ'ינסקי חויב להשיב 1,850,618 ש"ח. בנו, חיים טוקצ'ינסקי, חויב להשיב 471,742 ש"ח. עו"ד יוסף שחור חויב להשיב 1,353,395 ש"ח שקיבל כשכר, ובנוסף חויב בהשבת 232,087 ש"ח שקיבל כשכר טרחה בגין "עסקת מתחם למל". יצוין כי בית המשפט המחוזי הכיר בסכומים מסוימים (48,000 ש"ח לשנה) כשכר דירקטורים לגיטימי, וניכה אותם מסכומי ההשבה הכוללים.
בסיום פסק הדין, חויבו המערערים לשאת בהוצאות המנהל המיוחד בסך 20,000 ש"ח כל אחד (סה"כ 40,000 ש"ח).
ע"א 38817-02-25; ע"א 38871-02-25
