"סאגה של רדיפה": ביהמ"ש דחה תביעת פינוי רביעית נגד דייר מוגן ומתח ביקורת חריפה על בעל הבית
למרות שנקבע כי הדייר אכן הפר את החוזה כשהפעיל מספרה קטנה בדירתו, השופטת מירב קנזי-נאמן סירבה לפנותו והעניקה לו "סעד מן הצדק". בפסק הדין נמתחה ביקורת על התנהלות בעל הנכס, ש"תרמה תרומה ממשית להתפרצויות" הדייר, ועל כך שהגיש את התביעה ללא התראה מוקדמת, חודש בלבד לאחר שתביעה קודמת שלו נדחתה.
בפסק דין יוצא דופן שניתן ב-27 באוקטובר 2025 , דחה בית משפט השלום בתל אביב-יפו את תביעתו של בעל נכס, מיכאל רוזנגרט, לפינוי דייר מוגן, יאיר אריש, מדירתו ברחוב העלייה בתל אביב. זאת, אף על פי שבית המשפט קבע כי הדייר אכן הפר את הסכם השכירות בכך שניהל עסק קטן של מספרה מהדירה. השופטת מירב קנזי-נאמן קבעה כי בנסיבות העניין, פינויו של הדייר "לא יהיה צודק".
זוהי החוליה האחרונה בסאגה משפטית מתמשכת, במסגרתה מנסים בעל הנכס ומשפחתו לפנות את אריש מהדירה. התביעה הנוכחית היא תביעת הפינוי הרביעית במספר שהוגשה נגד הדייר מאז 2013. התביעה הוגשה ב-30 ביולי 2023, חודש אחד בלבד לאחר שנדחתה תביעת הפינוי השלישית נגדו.
במרכז התביעה הרביעית עמדה טענת הבעלים, מר רוזנגרט, כי הדייר מפר את הסכם השכירות המוגנת משנת 1986, הקובע כי הדירה תשמש "למגוריו של השוכר, ולא לכל מטרה אחרת". התובע טען כי הנתבע, יאיר אריש, מפעיל בדירה מספרה עסקית.
כדי להוכיח את טענתו, שכר התובע חוקרות פרטיות , אשר פנו לאריש בשמות בדויים ותיאמו עמו טיפולי שיער בדירה בשני מועדים שונים ביוני 2022. החוקרות קיבלו שירותי תספורת וצבע תמורת תשלום במזומן בסך מאות שקלים, והקליטו את ביקוריהן. בתמלילים שנערכו, נשמע אריש אומר כי הוא "עובד מהבית" ונוקב במחירים עבור שירותים שונים.
השופטת קנזי-נאמן קיבלה את ראיות התובע וקבעה כי אכן הוכח שאריש עושה בדירה שימוש שאינו למגורים בלבד. "הנתבע בעצמו העיד כי הוא מקבל לקוחות במושכר", ציינה השופטת, הגם שהנתבע טען כי מדובר בהיקף זניח. לאור סעיף בחוזה הקובע כי כל הפרה מקנה עילת פינוי , קבע בית המשפט כי "הפרה זו מקימה עילת פינוי".
אלא שכאן ביצעה השופטת תפנית חדה, והחליטה להעניק לנתבע "סעד מן הצדק" – כלי משפטי המאפשר לבית המשפט למנוע פינוי גם אם קיימת עילה חוקית לכך, אם הפינוי יגרום לחוסר צדק.
השופטת נימקה את החלטתה במספר שיקולים מרכזיים. ראשית, נקבע כי ההפרה "אינה ברף הגבוה". מהראיות עלה כי לא מדובר במספרה פעילה לכל דבר ועניין; הציוד היה דל, לא היה כיור ייעודי לחפיפה, המקום לא היה פתוח לקהל הרחב והשירות ניתן "מפה לאוזן" ללא פרסום.
שנית, וחשוב מכך, השופטת הדגישה כי הדירה משמשת "בראש ובראשונה" למגורי הנתבע, המהווה את "מרכז חייו" לאורך שנים רבות. בנוסף, בית המשפט שקל בכבדות את נסיבות חייו הקשות של הנתבע.
חלקו הארי של פסק הדין הוקדש להתנהלותו של התובע, מיכאל רוזנגרט. השופטת מתחה ביקורת חריפה על כך שהתובע מיהר להגיש את התביעה הרביעית מבלי ששלח לנתבע מכתב התראה. השופטת הזכירה כי בפסק הדין בתביעה השלישית, שניתן חודש קודם לכן, בית המשפט כבר העיר לתובע על "הקושי לקבל את ההתנהלות" של הגשת תביעה ללא התראה. השופטת דחתה את הסברו של התובע, שטען כי התראה לא הייתה מועילה , וקבעה: "יתכן ולו היתה נשלחת התראה, היה השימוש המפר נפסק".
השופטת התייחסה גם למערכת היחסים העכורה בין הצדדים, וציינה כי התנהלות משפחת התובע "תרמה תרומה ממשית" להתפרצויות הזעם של הנתבע. היא תיארה אירוע מיוני 2021, בו בנו של התובע הגיע לדלת הנתבע כשהוא מצויד ב"מכשיר הקלטה שהיה דרוך ומוסתר", במטרה "להוציאו משלוות רוחו על מנת להקליטו בשעת כעסו". השופטת קיבלה את עדות הנתבע כי הוא "מטופל בבריאות הנפש בגללם" (בגלל משפחת התובע).
בסופו של דבר, קבעה השופטת קנזי-נאמן כי תביעת הפינוי נדחית. עם זאת, ולנוכח הקביעה כי הנתבע אכן הפר את החוזה, החליטה השופטת כי כל צד יישא בהוצאותיו.
ת"א 68963-07-23
