"תביעת סרק שאין בה ממש": נדחתה תביעה לעצירת פינוי בקרקעות בגילה; התובע חויב ב-60,000 ש"ח
השופט דניאל דמביץ' מתח ביקורת חריפה על התובע, רחמים רחמים, שדיווח לרשויות המס על עסקת הרכישה מ-2011 רק 12 שנים מאוחר יותר, ורק לאחר שביהמ"ש דרש זאת. עוד נחשף: התובע העיד בהליך קודם לטובת אדם אחר על אותה קרקע, והסתיר את טענת הבעלות העצמית שלו.
בפסק דין חריף ונוקב שניתן ביום 28 באוקטובר 2025, דחה בית משפט השלום בירושלים את תביעתו של רחמים רחמים לעצור הליכי פינוי בקרקע בשכונת גילה בירושלים. כבוד השופט דניאל מרדכי דמביץ' לא חסך בביקורת, כינה את התביעה "תביעת סרק" ו"תביעה שאין בה ממש – מראשית ועד אחרית", וחשף שורה של כשלים, הסתרות ודיווחים כוזבים מצד התובע.
בסופו של ההליך, התביעה נדחתה במלואה, הצו הזמני שעיכב את הפינוי בוטל, והתובע חויב לשלם לנתבע, ג'ורג'יוס פפאדופולוס, הוצאות משפט בסך 60,000 ש"ח.
הפרשה החלה כאשר פפאדופולוס, אזרח יווני, זכה בתביעה קודמת (ת"א 24419-03-17) שניהל נגד שניים אחרים, ג'ורג' נאזי ועו"ד אימן דאהוד. באותו הליך נקבע כי פפאדופולוס הוא בעל הזכויות בקרקע המכונה "היהלום" (חלק מחלקה 2080 בגוש פיסקלי 2). בעקבות זכייתו, פתח פפאדופולוס תיק הוצאה לפועל לפינוי הקרקע.
בשלב זה נכנס רחמים רחמים לתמונה. הוא הגיש את התביעה הנוכחית, בטענה שהוא מחזיק בקרקע סמוכה שרכש כדין בשנת 2011 ממוכר בשם ממדוח מחלוף, וכי הליכי הפינוי של פפאדופולוס פולשים לשטחו. הוא ביקש צו מניעה קבוע שיאסור על פפאדופולוס לפנותו.
אך השופט דמביץ' פירק את תביעתו של רחמים לגורמים, ומצא בה כשלים קטלניים בכל חזית אפשרית.
הסיבה הראשונה והמספקת בפני עצמה לדחיית התביעה, הייתה כישלון מוחלט של התובע להגדיר על אילו מקרקעין הוא מבקש להגן. מדובר במקרקעין לא מוסדרים, ולכן, כפי שקבע השופט, הדרך היחידה להגדירם היא באמצעות תוכנית מדידה מדויקת. התובע לא הציג תוכנית כזו.
השופט ציטט את דברי בא כוחו של התובע, עו"ד סרור, שאמר בדיון באופן מפורש: "המקרקעין האלה, אדוני, לא רשומים באף מקום רשמי… אין לי מפה. מאיפה שהוא יושב. מאיפה שהוא יושב במשרד שלו". השופט קבע כי במצב כזה, כל פסק דין שיינתן לטובת התובע יהיה בלתי ישים ובלתי אכיף.
החלק הדרמטי בפסק הדין עסק בהתנהלותו של התובע רחמים בהליך הקודם – זה שבו זכה פפאדופולוס. התברר כי רחמים לא רק שהיה מודע להליך, אלא שהוא היה מעורב בו עמוקות. הוא נכח בדיונים ואף העיד ב-11 בפברואר 2019 – אך הוא העיד מטעם הנתבעים דאז (ובהם עו"ד אימן דאהוד).
במהלך עדותו בהליך הקודם, טען רחמים כי הוא "מחזיק בנכס" וכי "מתגורר שם מישהו מטעמי", אך הוא עשה זאת כמי שפועל עבור הנתבעים שם. בשום שלב באותה עדות, הוא לא הזכיר כי הקרקע הזו שייכת לו מכוח הסכם רכישה שחתם עליו לכאורה 8 שנים קודם לכן, ב-2011.
השופט דמביץ' מצא סתירה זו כבלתי הגיונית בעליל. "מצב בו אדם מתייצב להעיד בפני בית משפט מטעמו של נתבע… ואינו אומר על כך דבר – הוא מצב שאין השכל הישר… יכול לקבלו".
הסתירה התעצמה נוכח העובדה שעו"ד אימן דאהוד – האדם שרחמים העיד לטובתו – הוא אותו עורך דין שאימת את החתימות על הסכם הרכישה של רחמים עצמו מ-2011. השופט תהה כיצד ייתכן שרחמים פעל לסייע לעו"ד דאהוד לטעון לבעלות בקרקע, שכעת רחמים טוען כי היא בכלל שלו, בעסקה שעו"ד דאהוד עצמו היה מעורב בה.
כאשר רחמים נחקר על כך בבית המשפט, הוא מסר "הסברים מאולצים" ו"בלתי אמינים", וטען כי עו"ד דאהוד אמר לו שמדובר ב"נוכלים" או בקרקע אחרת. השופט דחה את הסבריו וקבע כי התנהלותו לוקה ב"חוסר תום לב קיצוני".
פגם חמור נוסף שנחשף נגע לדיווח על עסקת הרכישה מ-2011. על פי חוק מיסוי מקרקעין, תוקפה של עסקה מותנה בדיווח לרשויות המס. בדיון קדם משפט, בא כוחו של התובע, הצהיר לפרוטוקול "בתשובה חיובית בלתי מסויגת" כי העסקה דווחה בזמן אמת.
השופט הורה להציג את אישורי המס. אז התברר כי הצהרתו של עורך הדין "התבררה כמנוגדת למציאות". התובע מעולם לא דיווח על העסקה. רק ב-26 ביולי 2023, 12 ורבע שנים לאחר הרכישה הנטענת ובעקבות דרישת בית המשפט, הגיש התובע דיווח חדש לרשות המסים.
אך גם דיווח מאוחר זה, קבע השופט, היה "שגוי לחלוטין". הוא כלל פרטי נכס שגויים (כתובת ברחוב השיש במקום בקרקע הנדונה) , וחשוב מכך, כלל הצהרה כוזבת כאילו החזקה בקרקע ותשלום רוב התמורה יתבצעו רק בעתיד (באוגוסט 2025). זאת, בניגוד מוחלט לטענתו בתביעה כי הוא מחזיק בקרקע "מזה שנים". השופט קבע כי היה זה "ניסיון… להציג עצמו מול רשות המסים" כמי שטרם חייב במס, ככל הנראה כדי לחמוק מקנסות כבדים על האיחור. התנהלות זו, סיכם השופט, "מטילה צל כבד על מהימנותו של התובע".
לצד כל אלה, התובע ביסס את כל תביעתו על עדותו היחידה שלו-עצמו. הוא נמנע מלהביא עדים חיוניים שיכלו לתמוך בגרסתו – לא את המוכר הנטען, לא מומחים, ובעיקר לא את עו"ד אימן דאהוד, איש המפתח בפרשה. בית המשפט קבע כי עדותו של התובע הייתה "תמוהה ומתחמקת" וכי לא ניתן להסתמך עליה.
בניגוד מוחלט, הנתבע פפאדופולוס הציג ראיות מקיפות, כולל חוות דעת מודד מומחה, שהוכיחה כי אין כל חפיפה בין הקרקע של פפאדופולוס ("היהלום") לבין הקרקע שהתובע טוען לה.
השופט דמביץ' סיכם וקבע כי התובע "כשל בהגדרת המקרקעין… ובהוכחת זכות שלו בהם" , וכי ניהל "שימוש לרעה בהליכי משפט" שעיכב שלא כדין ביצוע פסק דין חוקי.
ת"א 11249-05-22
