אחרי 41 שנות המתנה לרישום דירה: ביהמ"ש פסק פיצויים נגד המוכרים
בני זוג שרכשו קוטג' ב-1984 נאלצו להמתין עשרות שנים לרישום בטאבו. המוכרים, משפחת נביאי, לא רק שהפרו את ההסכם, אלא גם הגישו נגדם תביעה על "עיכובים" ודרשו זכות מעבר בחצרם. השופטת רחל ערקובי דחתה את תביעת המוכרים, מתחה ביקורת על התנהלותם וחייבה אותם בפיצוי מוסכם של 20,000 דולר, שיוצמד מ-1986, ויישא ריבית מ-2014.
סאגה משפטית וקניינית סבוכה, שהחלה ברכישת בית בשנת 1984, הגיעה לסיומה (לפחות בינתיים) בפסק דין חריף שניתן בסוף השבוע בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. בפסק הדין, שניתן ב-29 באוקטובר 2025 , דחתה השופטת רחל ערקובי כמעט את כל תביעותיהם של המוכרים, משפחת נביאי, נגד רוכשי הדירה, משפחת גליבטר, וקיבלה את תביעתם הנגדית של הרוכשים לפיצויים. השופטת חייבה את המוכרים בתשלום הפיצוי המוסכם שנקבע בחוזה המכר המקורי, בצירוף הצמדה וריבית שנצברו לאורך עשורים, וכן בהוצאות משפט גבוהות בסך 75,000 ש"ח.
תחילתו של הסיפור ב-13 בספטמבר 1984, אז רכשו מרים וצבי גליבטר ז"ל קוטג' ממשפחת דוד ועדנה נביאי. בהסכם המכר התחייבו המוכרים, נביאי, לרשום את זכויות הבעלות על שם הקונים בתוך 18 חודשים ממועד המסירה. המועד האחרון לביצוע הרישום היה, אפוא, 12 במאי 1986.
אלא שחלפו חודשים, שנים, ועשורים – והרישום לא בוצע. בשנת 2011, כ-27 שנים לאחר הרכישה, נאלצו בני הזוג גליבטר לפנות לבית המשפט ("ההליך הראשון") בתביעה לאכיפת ההסכם וחיוב נביאי לבצע את הרישום. בשנת 2014 ניתן פסק דין שקיבל את תביעתם והורה לנביאי לרשום את הבית כבית משותף, ואף מינה כונס נכסים לביצוע המשימה.
אך גם פסק דין זה לא הביא את הסאגה לסיומה. נביאי, שביקשו לממש זכויות בנייה נוספות במגרש, הגישו בשנת 2015 בקשה להיתר לבניית שני קוטג'ים נוספים, בניגוד להיתר המקורי שכלל קוטג' אחד נוסף. גליבטר, שזכויותיהם טרם נרשמו, הגישו התנגדות להיתר. ההיתר ניתן לבסוף ב-2018 והבנייה הושלמה ב-2019.
בנקודה זו, נביאי הם אלו שעברו להתקפה משפטית והגישו בשנת 2019 את התביעה נגד גליבטר – ההליך שבמרכזו פסק הדין הנוכחי. תביעתם של נביאי כללה שלוש דרישות עיקריות:
- פיצוי בסך 280,000 ש"ח בטענה שהתנגדות הסרק של גליבטר להיתר הבנייה עיכבה אותם וגרמה להם הפסדי שכירות.
- חיוב גליבטר בתשלום אגרות והיטלים בסך 30,428 ש"ח, ששולמו לכאורה בגין חריגות בנייה שביצעו גליבטר, ובראשן שער כניסה שהקימו.
- הדרישה המרכזית: קביעה כי לנביאי יש "זיקת הנאה" (זכות שימוש) בשטח הפרטי של גליבטר לצורך תמרון כלי רכב, והוראה להסיר את השער שבנו גליבטר. נביאי טענו כי השער מונע את השלמת רישום הבית המשותף.
גליבטר הכחישו את הטענות והגישו תביעה שכנגד. הם טענו כי העיכוב ברישום נבע כולו ממחדלי נביאי, ודרשו את הפיצוי המוסכם שנקבע בהסכם מ-1984 בסך 20,000 דולר. בחישוב שערכו, הגיע סכום הפיצוי בתוספת הצמדה וריבית כדין לכ-940 אלף ש"ח.
בפסק דין מנומק ומפורט, דחתה השופטת ערקובי את כל תביעותיהם של נביאי, תוך מתיחת ביקורת נוקבת על התנהלותם.
בנוגע לדרישתם המרכזית לזיקת הנאה בחצרם של גליבטר, קבעה השופטת כי מדובר בדרישה חסרת כל בסיס חוקי. היא מצאה כי הדרישה הזו "נולדה" רק כתוצאה מפעולותיו של נביאי עצמו. בפנייתו לעירייה לקבלת היתר לשני הקוטג'ים החדשים, נביאי הציג את עצמו כבעלים של כל החלקה, תוך התעלמות מהעובדה שמכר חלק ממנה לגליבטר עשורים קודם לכן. גליבטר, שזכויותיהם לא נרשמו באשמת נביאי, כלל לא נשמעו כראוי בוועדה.
"נביאי הגיש בקשה להיתר בנייה המבוססת על היותו הבעלים בכלל החלקה," כתבה השופטת, "וקיבל היתר לבניית שני קוטג'ים… ועל סמך כך מבקשים הם לרשום את זיקת ההנאה". השופטת קבעה כי דרישת העירייה למעבר רכבים נבעה כולה מהמצג המטעה שיצרו נביאי וסיכמה: "אני סבורה כי התנהלות נביאי בעניין זה אינה תמת לב".
השופטת דחתה גם את תביעת הנזיקין על הגשת ההתנגדות. היא קבעה כי זכות ההתנגדות מעוגנת בחוק , ויתרה מכך, לנוכח התנהלות נביאי, "נראה שבמקרה הקונקרטי, בהתנגדותם היה טעם רב". גם התביעה להחזר אגרות והיטלים נדחתה, בנימוק שנביאי לא הוכיחו כל קשר בין התשלומים ששילמו לבין חריגות בנייה כלשהן שביצעו גליבטר.
במעבר לתביעה שכנגד של גליבטר, קבעה השופטת כי נביאי הפרו את ההסכם באופן יסודי ומתמשך. המועד האחרון לרישום היה מאי 1986, ועד היום, 2025, הדבר לא בוצע. השופטת דחתה את טענת נביאי כי גליבטר עיכבו את הרישום. היא ציינה כי גליבטר אף הסכימו לפתרונות ביניים (כמו רישום עם הערת אזהרה על המחלוקת) רק כדי לסיים את הסאגה, אך נביאי התעלמו.
השופטת קבעה כי העיכוב האמיתי ברישום בשנים האחרונות לא נבע מהשער שבנו גליבטר, אלא "מרצונו של נביאי, לקבל זיקת הנאה בשטח של גליבטר… ללא כל זכות בדין".
לפיכך, פסקה השופטת לטובת גליבטר את הפיצוי המוסכם בסך 20,000 דולר. אופן החישוב שקבעה מורכב: הסכום יוצמד לשער הדולר היציג ביום ההפרה, 13 במאי 1986. סכום זה יישא הפרשי הצמדה בלבד מ-1986 ועד למועד פסק הדין הראשון (10 באוגוסט 2014). ממועד פסק הדין הראשון ואילך, יישא הסכום המשוערך הפרשי הצמדה וריבית כדין עד לתשלום המלא.
בנוסף לפיצוי זה, חויבו דוד ועדנה נביאי לשלם לגב' גליבטר הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 75,000 ש"ח. השופטת הדגישה כי בסכום זה היא מתחשבת "בעובדה החמורה מכול כי דרישתם של נביאי לקבלת זיקת הנאה בשטח של גליבטר היא שעיכבה בשנים האחרונות את רישום הבית המשותף, זיקת הנאה שאין לה כל יסוד בדין".
ת"א 17768-07-19
