סוף עידן: "ביג שופ" תפונה מ"ישפרו פלאנט" בבאר שבע; ביהמ"ש דחה את טענות הרשת להסכם קבוע על 7% מהפדיון
השופט גיא פורר קיבל את תביעת הפינוי של "קרית יהודית" וקבע כי הרשת הפרה את ההסכם כשניסתה ליהנות חד-צדדית מהסדר חוב מבלי לקיים את חלקה – הקטנת השטח. הרשת, שטענה להסכמה קבועה להנחה בשל "חרבות ברזל", תחויב לפנות את הנכס ב-1 במרץ 2026.
בית משפט השלום בתל אביב-יפו הורה על פינויה של חנות הכל-בו "ביג שופ", המופעלת על ידי חברת "משפחת איית נחמיאס בע"מ", מהמתחם המסחרי "ישפרו פלאנט" בבאר שבע. בפסק דין שניתן ב-29 באוקטובר 2025 , קיבל השופט גיא פורר את תביעתה של בעלת הנכס, "קרית יהודית – פארק תעשייתי בע"מ", וקבע כי הסכם השכירות בוטל כדין עקב הפרות יסודיות מצד השוכרת.
במרכז הסכסוך עמדה מחלוקת סביב גובה דמי השכירות לנכס הענק, המשתרע על פני כ-4,000 מ"ר. התובעת, "קרית יהודית", טענה כי הנתבעת צברה חובות עתק בגין דמי שכירות וחשמל, שהגיעו נכון לספטמבר 2024 לסך של כ-3.6 מיליון ש"ח. דמי השכירות החוזיים עמדו נכון ליוני 2025 על 62.5 ש"ח למ"ר, סכום חודשי כולל של 250,000 ש"ח בתוספת מע"מ.
התובעת טענה כי ניסתה להגיע להסדר עם הנתבעת. בפגישה מיום 30 בספטמבר 2024, הוצעה ל"ביג שופ" "עסקת חבילה" שכללה הפחתה דרמטית בחוב העבר מכ-4 מיליון ש"ח ל-1.5 מיליון ש"ח בלבד, בפריסה ל-24 תשלומים. בנוסף, הוצע להפחית זמנית את דמי השכירות (מנובמבר 2024 עד סוף 2025) למנגנון של 7% מהפדיון, סכום שהוערך בכ-19.78 ש"ח למ"ר בלבד – כשליש מהמחיר החוזי.
אך להטבה המשמעותית הזו היו שני תנאים ברורים: צמצום שטח המושכר בשליש (כ-1,400 מ"ר) והגדלת הביטחונות. התובעת אף הבהירה כי היא במגעים עם צד שלישי (חנות רהיטים) המעוניין לשכור את השטח שיפונה.
לטענת התובעת, הנתבעת סירבה לחתום על טיוטת התוספת להסכם. היא התנגדה למיקום השטח שביקשה התובעת לפנות וסירבה להעמיד בטוחות נוספות. בחודש פברואר 2025, הנתבעת אף ביטלה באופן חד-צדדי את הוראת הקבע לתשלום דמי השכירות. בעקבות זאת, שלחה התובעת ב-18 בפברואר 2025 הודעת ביטול מיידית להסכם. גם לאחר מכן, המשיכה הנתבעת לשלם דמי שכירות חלקיים (לפי 7% מהפדיון) וצברה פיגורים נוספים בתשלום חשבונות החשמל.
מנגד, הנתבעת, "משפחת איית נחמיאס בע"מ" הציגה נרטיב הפוך לחלוטין. לטענתה, הודעת הביטול מ-18 בפברואר 2025 הייתה בלתי חוקית, שכן היא נסמכה על איחור קל בתשלום דמי ינואר 2025, שתוקן בתוך 7 ימי החסד שההסכם מאפשר.
בליבת הגנתה טענה הנתבעת כי עוד ברבעון הראשון של 2024, על רקע הירידה בתנועת הקונים בעקבות מלחמת "חרבות ברזל", הושגה בין הצדדים הסכמה קבועה ובלתי מותנית לשינוי מנגנון דמי השכירות, כך שיועמדו לצמיתות על 7% מהפדיון החודשי. לטענתה, הפגישה מספטמבר 2024 כלל לא קשרה בין הסדר החוב להקטנת השטח, אלא רק הסדירה את פריסת חובות העבר.
הנתבעת טענה כי המניע האמיתי לתביעה הוא ניסיון פסול של התובעת לכפות עליה פינוי חלקי, לאחר שחתמה בחוסר תום לב "מאחורי גבה" על הסכם שכירות מותנה עם חברת "רהיטי הסיטי" ב-3 בפברואר 2025, בדיוק על השטח שהייתה במחלוקת. הנתבעת הוסיפה כי ביטלה את הוראת הקבע רק משום שהתובעת ניסתה לחייב אותה בסכום החוזי הגבוה, בניגוד להסכמת ה-7%.
לאחר בחינת הראיות ועדויות מנהלי הצדדים, פסק השופט גיא פורר כי דין התביעה להתקבל.
השופט דחה מכל וכל את טענת הנתבעת להסכמה "קבועה" על 7% מהפדיון. הוא קבע כי הסכם השכירות המקורי הוא "חוזה סגור" הקובע מפורשות כי כל שינוי בו מחייב מסמך בכתב וחתום , ואין חולק כי מסמך כזה לא נחתם. השופט קבע כי הנתבעת לא הרימה את נטל ההוכחה המוגבר הנדרש כדי להוכיח שינוי בעל פה של חוזה כתוב. יתרה מזאת, הנתבעת לא ידעה לנקוב במועד ספציפי בו הושגה ההסכמה הנטענת ברבעון הראשון של 2024 , ולא חקרה את נציגת התובעת שנכחה בפגישה זו.
השופט קבע כי הוכח שהתובעת הציעה "עסקת חבילה" שכללה הקלות (הפחתת חוב ודמי שכירות זמניים) כנגד התחייבויות (צמצום שטח וביטחונות). הנתבעת, כך קבע השופט, "ביקשה, אפוא, ליטול מטיוטת התוספת את 'הדבש', בדמות ההקלות… בעוד שאת 'העוקץ', בדמות הקטנת שטח המושכר וחיזוק הבטוחות, העדיפה לזנוח". נקבע כי התנהלות כזו אינה אפשרית, ומשלא הושגה הסכמה על כלל החבילה, ההסכם המקורי נותר בתוקפו.
באופן מעניין, השופט פורר דווקא קיבל את טענת הנתבעת כי הודעת הביטול הספציפית מ-18 בפברואר 2025 ניתנה שלא כדין, שכן האיחור בתשלום ינואר 2025 תוקן בזמן.
אלא שזה לא סייע לנתבעת. השופט קבע כי לאחר אותה הודעה, הנתבעת המשיכה להפר את ההסכם באופן יסודי : היא המשיכה לשלם דמי שכירות מופחתים (7%) במקום הסכום החוזי המלא; היא ביטלה את הוראות הקבע בניגוד להסכם; והיא לא שילמה חשבונות חשמל במשך חודשים. השופט דחה את הטענה לאי-קבלת החשבונות וקבע כי "אין לקבל מצב בו הנתבעת שוקטת על שמריה במשך תקופה ארוכה… בלי לברר מהן עלויות החשמל".
השופט קבע כי ההפרות המאוחרות הללו אפשרו לתובעת לבטל את ההסכם, והגשת התביעה עצמה מהווה הודעת ביטול כדין. גם הטענה בדבר החוזה עם "רהיטי הסיטי" נדחתה, ונקבע כי התובעת יידעה את הנתבעת על כוונתה להשכיר את השטח לצד שלישי חודשים קודם לכן.
בסופו של דבר, הורה השופט פורר לנתבעת לפנות את המושכר. עם זאת, בהתחשב בכך שמדובר בעסק מסחרי גדול ופעיל, ניתן לנתבעת זמן התארגנות ממושך, וצו הפינוי ייכנס לתוקף רק ביום 1 במרץ 2026. הנתבעת חויבה גם בהוצאות התובעת בסך 15,000 ש"ח.
תפ"מ 27080-06-25
