תבע פיצויי הפקעה של 1.9 מיליון ש"ח מנתיבי ישראל בגין סלילת כביש 79 – ויקבל עשרות אלפים שקלים בלבד
ביהמ"ש המחוזי דחה את טענת הבעלים לבעלות בלעדית במגרש וקבע כי הוא זכאי לפיצוי רק לפי חלקו היחסי במושע. כמו כן, נדחתה טענתו לייעוד "תעשייה" יקר ערך, לאחר שהתבסס על תקנון תוכנית לא חתום.
בפסק דין המהווה מכה כלכלית קשה לתובע, דחה בית המשפט המחוזי בנוף הגליל-נצרת את עיקר תביעתו של בעל קרקע לפיצויי הפקעה בסך של כ-1.9 מיליון שקלים, ופסק לו סכום נמוך משמעותית המסתכם בעשרות אלפי שקלים בלבד, בתוספת הצמדה וריבית. פסק הדין, שניתן ב-23 באוקטובר 2025 על ידי כבוד השופטת עירית הוד, חושף שתי טעויות קריטיות בניהול התביעה: הסתמכות על בעלות בלתי מוכחת בקרקע משותפת (במושע), והתבססות על תקנון תוכנית לא חתום כדי להוכיח ייעוד קרקע יקר ערך.
ההליך המשפטי נסוב סביב הפקעת שטח של 247 מ"ר מחלקה בגוש 17507, שבוצעה לצורך סלילת והרחבת כביש 79. התובע הגיש את תביעתו נגד חברת נתיבי ישראל (נת"י), ונגד מדינת ישראל (שר האוצר).
התביעה כללה דרישה לפיצוי הן בגין השטח שהופקע בפועל והן בגין "נזק ליתרת החלקה" , שנגרם לטענתו עקב ביטול דרך גישה נוחה למגרשו. התביעה של אבו ח'דרא נכשלה בשני המבחנים המרכזיים שקובעים את גובה הפיצוי.
1. הבעלות במושע: המהלומה הראשונה הגיעה בסוגיית הבעלות. התובע אמנם תבע פיצוי על מלוא השטח שהופקע במגרש הספציפי (20/5) , אך עיון בנסח הטאבו העלה כי הוא רשום כבעלים של 95/864 חלקים בלבד מהחלקה כולה, בבעלות משותפת (במושע) עם אחרים.
התובע טען כי קיימת "חלוקה מוסכמת" בין כל הבעלים, שלפיה המגרש שהופקע הוא שלו באופן בלעדי. אולם, השופטת הוד דחתה טענה זו מכל וכל. היא קבעה כי בהתאם לחוק המקרקעין, הרישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים מהווה "ראיה חותכת לתוכנו". התובע הודה בעדותו כי אין לו הסכם חלוקה חתום שהוגש לטאבו או פסק דין המאשר חלוקה כזו. יתרה מכך, הוא כלל לא צירף את יתר בעלי הזכויות בקרקע כמשיבים לתביעה.
המשמעות: השופטת קבעה כי זכותו של התובע לפיצוי "היא בהתאם לחלקו היחסי בחלקה. קרי, 95/864". במילים אחרות, מכל סכום פיצוי שייפסק, התובע זכאי לכ-11% בלבד ממנו.
2. תקנון לא חתום: המהלומה השנייה, והקריטית לא פחות, נגעה לשווי הקרקע. התובע טען כי ייעוד הקרקע הוא "תעשייה", ייעוד יקר המצדיק פיצוי גבוה. הוא ביסס את טענתו על תקנון תוכנית ג/3214. מנגד, נת"י טענה כי הייעוד הוא "חקלאי", בהתאם לתשריט המאושר של אותה תוכנית.
בסוגיה זו אימץ בית המשפט במלואה את חוות דעתה של המומחית שמונתה, השמאית איילת אלזנר. המומחית מצאה כי אכן קיימת סתירה בין מסמכי התוכנית. אלא שבדיקה מעמיקה העלתה כי התקנון שעליו הסתמך התובע כלל אינו חתום בחותמת הוועדה. המומחית העידה כי חותמת "נאמן למקור" שהוצגה "לא אומרת שזה התקנון המאושר של התכנית".
השופטת הוד קבעה כי במצב שבו קיים תשריט מאושר, חתום ומפורסם (המראה ייעוד חקלאי), מול תקנון שאינו חתום ולא פורסם (הטוען לייעוד תעשייה), "יש להעדיף את התשריט על פני התקנון".
אם כן ביהמ"ש אימץ את הערכת השווי הנמוכה של המומחית, שקבעה שווי של 300 ₪ למ"ר לחלק אחד ו-450 ₪ למ"ר לחלק אחר, במקום שווי תעשייתי גבוה בהרבה.
לצד ההפסדים המהותיים, התובע רשם כמה ניצחונות חלקיים. נת"י טענה להתיישנות התביעה, בטענה שההפקעה הראשונה (של 36 מ"ר) בוצעה עוד ב-1995. השופטת דחתה זאת וקבעה כי עילת התביעה נולדת במועד תפיסת החזקה בקרקע , וזו בוצעה רק ב-2013, כך שהתביעה שהוגשה ב-2020 עומדת במגבלת 7 השנים.
כמו כן, נת"י ניסתה להתנער מהתביעה לנזק ליתרת החלקה (בגין ביטול הגישה), בטענה שהתובע היה צריך להגיש תביעת ירידת ערך נפרדת לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה. השופטת דחתה גם טענה זו וקבעה כי ההפקעה עצמה היא שגרמה לביטול הגישה ולפגיעה בנותר, ולכן הפיצוי ייכלל בתביעת ההפקעה.
אך התובע ספג הפסד טכני נוסף: תביעתו לפיצוי "מהמטר הראשון" (פיצויי סבל) בגין 25% משטח ההפקעה הראשונה, נדחתה. זאת, אף שייתכן שהיה זכאי להם. השופטת קבעה כי המסלול הנכון לקבלת פיצוי זה מחייב פנייה מקדימה לשר התחבורה. התובע העיד כי לא פנה לשר התחבורה, ובמקום זאת תבע את שר האוצר. בשל מחדל פרוצדורלי זה, נדחתה הדרישה.
בסופו של יום, התביעה נגד מדינת ישראל (שר האוצר) נדחתה במלואה. באשר לנת"י, בית המשפט פסק פיצויים על בסיס חוות דעת המומחית: 73,650 ₪ בגין הקרקע המופקעת, 68,760 ₪ בגין נזק לנותר, ו-88,946 ₪ בגין שימוש זמני שנת"י עשתה בשטחים נוספים (כולל 134 מ"ר שנתפסו למשך 82 חודשים).
סכומים אלו, המסתכמים יחד בכ-231 אלף ש"ח (נכון למועדים הקובעים), חושבו כפיצוי על מלוא השטח. אולם, לאור הקביעה המכרעת בנוגע לבעלות החלקית, התובע עצמו זכאי ל-95/864 בלבד מסכום זה – שהם כ-25,450 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית.
בשל "הפער המשמעותי מאוד בין סכום התביעה… לבין הסכום שנפסק", החליטה השופטת לחייב כל צד לשאת בעלויות המומחים שלו, והתובע לא יקבל החזר על חוות הדעת השמאית מטעמו. נת"י חויבה לשפות את התובע על אגרת בית המשפט, ולשלם לו שכ"ט עו"ד בשיעור 15% מהסכום הנמוך שנפסק לו.
ה"פ 42130-02-20
