פסק דין: דרישת ספק למחיר מינימום בפרסום באינטרנט מהווה "הסדר כובל" אסור

פסק דין: דרישת ספק למחיר מינימום בפרסום באינטרנט מהווה "הסדר כובל" אסור

בית משפט השלום דחה את הטענה כי הגבלת מחיר פרסום שונה מהגבלת מחיר מכירה, וקבע כי מדובר בניסיון לא חוקי לפגוע בתחרות. חברת "אמגזית" חויבה לפצות מפיצה שהתקשרותה הופסקה לאחר שסירבה לדרישה, אך בית המשפט מתח ביקורת חריפה על תביעתה המופרזת של המפיצה לפיצוי של 10 שנים.

בפסק דין מפורט ונוקב, קבע בית משפט השלום בירושלים כי דרישה של ספק כלפי מפיץ, שלא לפרסם מוצרים במחיר הנמוך ממחיר מינימום שקבע הספק, מהווה הסדר כובל האסור על פי חוק התחרות הכלכלית. השופט איתן כהן דחה מכל וכל את ניסיונה של חברת "אמגזית פ.ק. בע"מ" להבחין בין הגבלת מחיר פרסום להגבלת מחיר מכירה, קבע כי מדובר בהבחנה מלאכותית שנועדה לעקוף את החוק, ופסק כי הפסקת ההתקשרות עם המפיצה שסירבה לדרישה הלא חוקית נעשתה בחוסר תום לב.

פסק הדין, שניתן ב-31 באוקטובר 2025 , עסק בשתי תביעות מאוחדות בין חברת "סופר לנג – לגנן ולחקלאי בע"מ", המפעילה חנות מוצרי גינוןן, לבין ספקית מוצרי הגז "אמגזית" , וחשף סכסוך עסקי שהתגלע לאחר 15 שנות התקשרות רציפה.

היחסים העסקיים בין שתי החברות, שהתנהלו מאז 2001, התבססו בעיקר על הזמנות עונתיות וללא הסכם כתוב מקיף. המחלוקת החלה בשנת 2015, כאשר "אמגזית" דרשה מ"סופר לנג" "לתקן" את המחירים באתר האינטרנט שלה, כך שלא יפורסמו במחיר נמוך ממחיר הצרכן הנקוב בטפסי ההזמנה.

נמרוד לנג, מנהל "סופר לנג", התנגד לדרישה וטען במכתב ששלח למנכ"ל "אמגזית" כי חיוב מפיץ לפרסם מחיר מינימום מהווה הסדר כובל האסור על פי חוק ההגבלים העסקיים (כיום חוק התחרות הכלכלית). בעקבות סירובה של "סופר לנג", הפסיקה "אמגזית" לספק לה סחורה בסוף 2015.

הסכסוך הגיע לבית המשפט בשני הליכים שאוחדו: תביעה שטרית שהגישה "אמגזית" לביצוע שטר חוב על סך 100,000 ש"ח, ותביעה חוזית נגדית שהגישה "סופר לנג". "סופר לנג" טענה כי "אמגזית" הפרה את ההסכם ביניהן בחוסר תום לב, כפתה עליה הסדר כובל, ותבעה פיצויים בסך 375,000 ש"ח בגין אובדן רווחים עתידי למשך 10 שנים, וכן פיצוי על פגיעה במוניטין.

בליבת פסק הדין עמדה קביעתו של השופט כהן בנוגע לחוקיות דרישת מחיר המינימום. "אמגזית" טענה להגנתה כי ההסכם היה עונתי ופקע מאליו, וכי הדרישה נגעה לפרסום בלבד ולא למכירה, ולכן אינה מהווה הסדר כובל.

השופט כהן דחה טענה זו באופן נחרץ. "דינה של טענה זו להידחות", כתב. הוא קבע כי ההבחנה בין פרסום למכירה אינה ריאלית ומטעה צרכנים, שכן "צרכן שצפה במחיר שפורסם והגיע לחנות, מצפה לקבל את אותו מחיר". הוא הוסיף כי תכלית הדרישה הייתה תיאום מחירי פרסום בין מפיצים שונים, דבר שהוא "שווה ערך לתיאום מחירי מכירה, ופוגע בתחרות החופשית".

השופט ביסס את קביעתו על פסיקת בית המשפט העליון (ע"פ 5823/14 שופרסל) ועל גילוי דעת 1/23 של רשות התחרות בנושא הסדרי הכתבת מחיר אנכית (RPM). הוא הסביר כי דרישת "אמגזית" פוגעת ב"תחרות התוך-מותגית", קרי, התחרות בין מפיצים שונים של אותו ספק על מחיר המוצר ללקוח הסופי. לאור זאת, קבע השופט כי "דרישת הנתבעת לפרסום מחירי מינימום מהווה הסדר כובל אשר עלול לפגוע בתחרות. התובעת פעלה כדין כאשר סירבה לכך".

השופט כהן גם דחה את טענותיה הנוספות של "אמגזית" להפסקת ההתקשרות, שכללו טענות לחוב, התנהגות פוגענית של מנהל "סופר לנג", והיעדר רישיון לאחסון גז. השופט קבע כי טענות אלו לא הוכחו , הועלו בדיעבד, ושימשו כתירוץ בלבד. הוא קבע כי הסיבה האמיתית להפסקת ההתקשרות הייתה סירובה של "סופר לנג" לציית לדרישת המחיר הלא חוקית.

נקבע כי אף שהיחסים נמשכו 15 שנה, לא מדובר ב"חוזה לנצח" ו"אמגזית" הייתה רשאית לסיימו, אך ורק בכפוף למתן הודעה מוקדמת סבירה. הפסקת האספקה הפתאומית, ללא כל התראה, נקבעה כהפרה של חובת תום הלב החוזית.

השופט קבע כי תקופת הודעה מוקדמת סבירה בנסיבות העניין, בהתחשב במשך הקשר (15 שנה) והיעדר בלעדיות או השקעות מיוחדות, היא 6 חודשים. בית המשפט אימץ את חוות דעת המומחה מטעם "סופר לנג", שקבעה רווח שנתי של 37,567 ש"ח ממכירת מוצרי "אמגזית". בהתאם, נפסק ל"סופר לנג" פיצוי בסך 18,780 ש"ח בגין אובדן הרווח בתקופת 6 החודשים.

לצד הניצחון העקרוני של "סופר לנג", מתח השופט כהן ביקורת קשה על היקף התביעה שהגישה. תביעתה לפיצוי בגין 10 שנות הפסד נדחתה במלואה. השופט קבע כי "אין הצדקה לפסוק פיצוי עבור 10 שנות הפסד" וכי קבלת התביעה "הייתה יוצרת 'חוזה נצח' דה-פקטו" בניגוד לדין. גם התביעה לפגיעה במוניטין נדחתה בשל חוסר הוכחה.

במקביל, הכריע השופט בתביעה השטרית של "אמגזית". הוא העדיף את ספרי הנהלת החשבונות של "סופר לנג" על פני אלו של "אמגזית" , אך דחה את טענת "סופר לנג" כי שלחה שיק שלא נפרע. עם זאת, הוא קיבל את טענת הקיזוז של "סופר לנג" בסך 5,110 ש"ח בגין סחורה ש"אמגזית" סירבה לאסוף. בסופו של דבר, נקבע כי חובה של "סופר לנג" ל"אמגזית" עומד על 13,350 ש"ח.

בסיכום הסופי, לאחר קיזוז הפיצוי שנפסק ל"סופר לנג" (18,780 ש"ח) מול החוב הפסוק ל"אמגזית" (13,350 ש"ח), חויבה "אמגזית" לשלם ל"סופר לנג" סכום של 5,430 ש"ח בלבד.

בצעד חריג, קבע השופט כי כל צד יישא בהוצאותיו. הוא נימק זאת בכך ש"שני הצדדים נהגו בחוסר סבירות"; "אמגזית" בכך שהפסיקה את ההתקשרות תוך דרישה בלתי חוקית , ו"סופר לנג" בכך ש"הגישה תביעה בלתי מוצדקת בסכום מופקע ולתקופה בלתי סבירה בת 10 שנים" – כאשר הפיצוי שנפסק לה היווה פחות מ-5% מסכום התביעה המקורי.

ת"א 5433-01-18 (שאוחד עם ת"א 16626-10-16)