דחיית ערעור: תביעת הונאת נדל"ן נגד בנקו קפיטל ואסף דגן תידון בישראל
בית המשפט המחוזי קבע כי חברה זרה הפועלת שיטתית מול ישראלים ומשתמשת במסמכים בעברית, צריכה לצפות להיתבע בישראל, גם אם הנכסים נמצאים בארה"ב. השופטת אביגיל כהן דחתה את טענת "הפורום הלא נאות" וקבעה כי העברת הדיון לארה"ב תהווה "חסם ממשי" למיצוי זכויות התובעים.
בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו דחה ב-2 בנובמבר 2025 ערעור שהגישו חברת Banko capital llc האמריקאית ובעל השליטה בה, אסף דגן. השניים ביקשו להעביר לארצות הברית תביעה המתנהלת נגדם בישראל, בטענה כי הפורום הישראלי "אינו נאות" לדון בה. בהחלטה מפורטת, קבעה סגנית הנשיא, השופטת אביגיל כהן, כי הדיון יישאר בישראל, וזאת חרף העובדה שהסכסוך עוסק בנכסי נדל"ן הממוקמים בארה"ב.
עניינה של התביעה, שהוגשה במקור לבית משפט השלום בתל אביב, הוא בטענות ל"הונאה שיטתית בעסקאות נדל"ן". קבוצת תובעים, כולם אזרחים ישראלים, טוענים כי רכשו נכסי מגורים בארצות הברית (במדינת אינדיאנה) באמצעות הנתבעים, אסף דגן, אזרח ותושב ישראל, והחברה שבשליטתו, בנקו.
על פי הנטען בכתב התביעה, דגן והנתבעים הנוספים הציגו לתובעים מצגי שווא בנוגע למצב הנכסים, קיומם של שוכרים בהם והבטחות לתשואה. בפועל, כך נטען, הנכסים התגלו כ"נטושים, מוזנחים, עמוסי חובות ולא הושכרו כפי שהובטח". כתוצאה מכך, נגרמו לתובעים נזקים כספיים משמעותיים, וחלקם נאלצו למכור את הנכסים בהפסד ניכר. התובעים ביססו את סמכות בית המשפט הישראלי, בין היתר, על מקום חתימת ההסכמים בתל אביב ומקום מגוריו של דגן בישראל.
הנתבעים, בנקו ודגן הגישו בקשה לסילוק התביעה על הסף. טענתם המרכזית הייתה "פורום לא נאות" – קרי, שבית המשפט בישראל אינו המקום הראוי לדון בסכסוך, וכי הדיון צריך להתקיים בארצות הברית. לשיטתם, "מבחן מירב הזיקות" נוטה בבירור לארה"ב: בנקו היא חברה הרשומה בארה"ב, כל הנכסים ממוקמים באינדיאנה, התשלומים בוצעו דרך בנקים אמריקאיים, ודמויות מפתח כמו מתווכים ואנשי ניהול נמצאים בארה"ב.
עוד טענו הנתבעים כי הציפייה הסבירה של הצדדים, ובהם התובעים שהגדירו כ"משקיעים מתוחכמים", הייתה שהתדיינות משפטית בנוגע לעסקת מקרקעין בארה"ב תתקיים בארה"ב. הם הוסיפו כי לבית המשפט האמריקאי יש "עניין אמיתי" לדון בתביעה הנוגעת לנכסים ולמיסוי בשטחו, בעוד שלבית המשפט הישראלי אין היכרות עם סוגיות כמו שיטת המיסוי באינדיאנה, דרכי ניהול בתים הבנויים מעץ או הליכי העברת בעלות מקומיים.
בנוסף, טענו הנתבעים להיעדר יריבות אישית מול דגן, בטענה שההתקשרות הייתה מול בנקו בלבד, וכי בית משפט ישראלי כלל אינו מוסמך להרים מסך התאגדות של חברה זרה.
התובעים, מנגד, דחו את הטענות מכל וכל. הם טענו כי הבקשה הוגשה בשיהוי ניכר של 18 חודשים , וכי חלק מהטענות (כמו היעדר היריבות של דגן) כבר הוכרעו נגד הנתבעים בפסק דין חלוט קודם (ב"עניין עותמי").
לגופו של עניין, טענו התובעים כי מרכז הכובד של הזיקות מצוי דווקא בישראל. הם הדגישו כי שיווק הנכסים כוון לקהל ישראלי, ההסכמים נוסחו בעברית ונחתמו בישראל, וכל התקשורת התנהלה בעברית מול דגן, שמרכז חייו בישראל. יתרה מזאת, בחלק מההסכמים אף נכללה תניית שיפוט מפורשת לטובת בית המשפט המחוזי בתל אביב. התובעים הוסיפו כי אחריותו של דגן נובעת לא רק מהרמת מסך, אלא ממעשיו האישיים בנזיקין (תרמית והטעיה) שבוצעו בישראל.
בהחלטתו, קיבל בית משפט השלום (השופט אריה ביטון) את עמדת התובעים ודחה את הבקשה לסילוק. על החלטה זו הגישו בנקו ודגן בקשת רשות ערעור למחוזי.
השופטת אביגיל כהן נתנה רשות ערעור, אך דחתה את הערעור לגופו. היא קבעה כי הנטל להוכיח שהפורום אינו נאות מוטל על הנתבעים, והם לא עמדו בו. השופטת אימצה את קביעות בית משפט קמא וקבעה כי מירב הזיקות אכן קשורות לישראל.
השופטת כהן התמקדה במבחן "הציפיות הסבירות של הצדדים" וקבעה עיקרון מנחה: "כאשר חברה זרה בוחרת לפעול באופן שיטתי בישראל מול אזרחים ותושבים ישראלים, תוך התאמת המסמכים המשפטיים לשפה העברית ובהיעדר קביעת תניית שיפוט זר, עליה לצפות באופן סביר כי היא תהיה כפופה לסמכות השיפוט של בתי המשפט הישראליים".
היא הוסיפה כי העובדה שהנתבעים כללו תניית שיפוט ישראלית בחלק מההסכמים אך נמנעו מלכלול תניית שיפוט זר ביתר ההסכמים , רק "מחלישה את טענתם בדבר ציפייה להתדיינות בארצות הברית".
בנוסף, בית המשפט נתן משקל משמעותי לפערי הכוחות בין הצדדים. נקבע כי בעוד הנתבעים, בנקו ודגן, הם בעלי ניסיון עסקי ומשאבים שכבר ניהלו הליכים בישראל בעבר, הרי שהתובעים הם משקיעים פרטיים. חיוב התובעים לנהל הליך מורכב "במדינה זרה, בשפה זרה ובמערכת משפט שאינם מכירים", יהווה "חסם ממשי למיצוי זכויותיהם".
באשר לטענה על קושי בזימון עדים מארה"ב, קבעה השופטת כי "שיקולים מעין אלה איבדו ממשקלם בשנים האחרונות" לאור ההתפתחויות הטכנולוגיות המאפשרות היוועדות חזותית (וידאו).
לאור כל האמור, הערעור נדחה. המשמעות היא שהתביעה נגד בנקו קפיטל ואסף דגן תמשיך להתנהל בבית משפט השלום בתל אביב. המערערים חויבו לשאת בהוצאות המשיבים בסך 7,500 ש"ח.
רע"א 13604-09-25
