תביעת ענק בסך 3.8 מיליון ש"ח נגד רכבת ישראל נדחתה במלואה
השופטת שרון גלר קבעה כי אף שהוכח קשר סיבתי בין עבודות הרכבת לנזקי אבק, רכבת ישראל והקבלנים שפעלו מטעמה לא התרשלו ונקטו באמצעים סבירים לצמצום המפגע. עוד קבעה השופטת, כי לפרויקט תשתית לאומי עומדת הגנה מפני תביעת מטרד.
בית המשפט המחוזי מרכז-לוד דחה לאחרונה תביעה כספית בסך 3,776,321 ש"ח שהוגשה על ידי חברת מ.ט.ר חקלאות בע"מ ("התובעת") נגד רכבת ישראל בע"מ ("הרכבת"),חברת אוליצקי עבודות עפר וקבוצת אשטרום ("הקבלנים"). התביעה, שעסקה בנזקי אבק שנגרמו לכאורה לחממות ולבתי הרשת של התובעת במושב מלילות, נדחתה במלואה, תוך חיוב התובעת בהוצאות משפט נכבדות בסך 100,000 ש"ח.
פסק הדין, שניתן ביום 4 בנובמבר 2025 על ידי כבוד השופטת שרון גלר, מהווה ניתוח משפטי מעמיק של גבולות האחריות בפרויקטים של תשתית לאומית, ובוחן את האיזון בין נזק לפרט לבין אינטרס הציבור.
עניינו של ההליך בעבודות להקמת מסילת הרכבת בקטע שבין אשקלון לבאר שבע, אשר החלו בספטמבר 2012 ונמשכו עד מרץ 2014. התובעת, חברה פרטית העוסקת בגידולי חקלאות , טענה כי העבודות האינטנסיביות שבוצעו בסמיכות לשטחיה (במרחקים של 0 עד 190 מטרים ) גרמו לפיזור כמויות אבק אדירות.
לטענת התובעת, האבק פגע קשות בגידוליה – בעיקר עגבניות, כרוב, פלפלים ומלון – הן על ידי פגיעה בתהליך הפוטוסינתזה והן על ידי ירידה באפקטיביות של חומרי ההדברה. התובעת ביססה את תביעתה על שתי עילות מרכזיות: אחריות חוזית הנובעת מהסכם פשרה קודם, ורשלנות חמורה של הרכבת והקבלנים.
התובעת טענה כי במסגרת הסכם פשרה קודם שנחתם עמה ועם מושב מלילות, הרכבת נטלה על עצמה אחריות חוזית מוחלטת לפיצוי בגין נזקי אבק, ללא צורך בהוכחת רשלנות. החקלאים, שצפו את הנזק, דרשו וקיבלו סעיף ספציפי (סעיף 15 להסכם מ.ט.ר) שלטענתם הבטיח פיצוי אוטומטי.
בנוסף, טענה התובעת לרשלנות בביצוע. נטען כי הקבלנים נסעו במהירות מופרזת, משאיות העפר לא כוסו כנדרש, ולא בוצעה הרטבה מספקת של דרכי העפר למניעת אבק. התובעת הציגה חוות דעת מומחים מטעמה, ביניהם פרופ' עודד שוסיוב, שתמכו בטענה כי נגרם נזק כבד ובלתי הפיך לגידולים.
הנתבעות, רכבת ישראל והקבלנים אוליצקי ואשטרום, כפרו באחריות מכל וכל. במישור החוזי, הרכבת טענה כי פרשנות התובעת להסכם הפשרה שגויה. לטענתה, סעיף 15 קבע מפורשות כי האחריות לנזקי אבק תחול "על פי דין" ו"בהתאם להוראות הדין". משמעות הדבר, לשיטת הרכבת, היא שהיא לא קיבלה על עצמה אחריות מוחלטת, ועל התובעת עדיין מוטל הנטל להוכיח עוולה נזיקית, כגון רשלנות. עדותה של נציגת הרכבת, גב' מיכל זהר, חיזקה טענה זו, כשהסבירה שהרכבת סירבה במפורש לדרישת החקלאים לפיצוי אוטומטי מראש .
במישור הרשלנות, הנתבעות טענו כי נקטו בכל האמצעים הסבירים לצמצום האבק. מנהלי הקבלנים העידו כי בוצעה הרטבה שוטפת ותדירה של הדרכים , הוקמו מהמורות להאטת הנסיעה , ונעשה שימוש בחומר כביש מקורצף לריפוד הדרכים. אורן אוליצקי העיד כי החברה השקיעה בכך סכומים נכבדים, המוערכים בכ-1.5 מיליון ש"ח.
עוד נטען כי לא ניתן היה למנוע אבק לחלוטין בפרויקט בסדר גודל כזה, שכלל שינוע של כמיליון טון עפר בכ-25,000 משאיות. כמו כן, הנתבעות הצביעו על גורמי אבק חלופיים, כמו אדמת הלס המאפיינת את האזור , סופות חול ורכבים חקלאיים שנעו באזור.
השופטת שרון גלר קיבלה, באופן עובדתי, חלקים נכבדים מטענות התובעת. היא קבעה כי אכן הוכח "ריבוי אבק ופגעי אבק" בחלקות התובעת, הן על המבנים והן על הצמחים עצמם. היא אף קבעה כי התובעת עמדה בנטל להוכיח קשר סיבתי בין עבודות הרכבת לבין האבק החריג , ודחתה את טענות ההגנה שביקשו לייחס את האבק לסופות חול או לגורמים אחרים בלבד.
עם זאת, בשאלות המשפטיות המכריעות, פסק הדין קיבל את עמדת הנתבעות.
1. הפרשנות החוזית: השופטת גלר קיבלה במלואה את עמדת הרכבת בנוגע להסכם הפשרה. היא קבעה כי השימוש הכפול במונחים "על פי דין" ו"בהתאם להוראות הדין" מחייב את התובעת להוכיח עילה משפטית עצמאית, ואינו מקנה זכות פיצוי אוטומטית. נפסק כי דרישת החקלאים לפיצוי מראש נדחתה במהלך המשא ומתן, וההסכם משקף זאת .
2. היעדר רשלנות: זהו ליבת פסק הדין. השופטת קבעה כי התובעת לא הצליחה להוכיח שהנתבעות התרשלו. היא קיבלה את העיקרון כי בפרויקט תשתית לאומי כה מורכב, לא ניתן היה למנוע לחלוטין נזקי אבק, אלא רק לצמצמם . היא קבעה כי עדויות ההגנה, שפירטו את האמצעים הרבים שננקטו (הרטבה, כיסוי חלקי, שימוש בחומרים מייצבים, פיקוח), היו מהימנות ונתמכו בראיות כגון יומני עבודה וחשבוניות. השופטת קבעה כי "לא די בהוכחת קיומם של נזקי אבק כשלעצמם" כדי להוכיח רשלנות, וכי הנתבעות פעלו בסבירות .
3. הגנת "הצורך הציבורי" (מטרד ליחיד): השופטת גלר דחתה גם את הטענה לעוולת מטרד ליחיד. היא קבעה כי לנתבעות עומדת ההגנה הקבועה בסעיף 48ב לפקודת הנזיקין. סעיף זה מקנה הגנה מפני תביעת מטרד כאשר מדובר ב"שימוש במקרקעין הדרוש לטובת הציבור". השופטת קבעה כי הקמת מסילת רכבת היא ללא ספק צורך ציבורי מובהק, ומכיוון שהנתבעות נקטו באמצעים סבירים להקטנת הנזק כפי שכבר נקבע, ההגנה חלה עליהן.
לאור דחיית כל עילות התביעה, הורתה השופטת גלר על דחיית התביעה במלואה. בנוסף, היא חייבה את התובעת, מ.ט.ר חקלאות בע"מ, לשאת בהוצאות הנתבעות: 50,000 ש"ח לרכבת ישראל, ו-50,000 ש"ח (יחדיו) לקבלנים אוליצקי ואשטרום, בסך כולל של 100,000 ש"ח.
ת"א 37807-02-16
