תביעת ענק של 15.5 מיליון ש"ח נדחתה: ביהמ"ש קבע כי בעלי מניות מיעוט אינם אחראים אישית לכישלון עסקה בדובאי
השופט יעקב שקד דחה את טענות חברת "דשן הצפון" לתרמית ו"עוקץ" מצד שני אנשי עסקים ישראלים, וקבע כי מדובר בסכסוך מסחרי בין חברות. התובעת חויבה בהוצאות משפט בסך 120,000 ש"ח.
בפסק דין חד וברור שניתן ב-4 בנובמבר 2025, דחה בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו תביעת ענק בסך 15,553,754 ש"ח שהגישה חברת "דשן הצפון אגש"ח בע"מ", מהספקיות הגדולות בישראל, נגד שני אנשי עסקים ישראלים, האני סואלחי ובני רוזן. השופט יעקב שקד קיבל את טענת הנתבעים וקבע כי אין להטיל עליהם אחריות אישית לכישלון עסקה בינלאומית, וכי מדובר בסכסוך עסקי גרידא בין חברת "דשן הצפון" לבין חברה מדובאי.
תחילתו של הסיפור בשנת 2021, כאשר "דשן הצפון" שכרה את שירותי התיווך של הנתבע 1, האני סואלחי, לשתי עסקאות מוצלחות לרכישת חומרים מחברה אמירותית. בעקבות הצלחה זו, ועל רקע חיפושיה של התובעת אחר מקורות נוספים, נוצר קשר עם חברה מצרית בשם "He Holding". הוסכם כי ההזמנות מהחברה המצרית יבוצעו דרך חברה רשומה בדובאי בשם "Dubaviv Business Management L.L.C", שבה החזיקו הנתבעים יחדיו ב-49% ממניות המיעוט (25% לסואלחי ו-24% לרוזן).
במהלך פברואר ומרץ 2022, נחתמו שלושה הסכמים בין "דשן הצפון" לבין "דובאביב" לרכישת חומרי גלם (אוראן ואוריאה). בהתאם להסכמים, העבירה התובעת ל"דובאביב" מקדמות ותשלומים נוספים בסך כולל של 1,290,096 דולר. אלא שהסחורה, למעט משלוח דוגמאות זניח, מעולם לא הגיעה , והכספים לא הוחזרו.
בצעד משפטי חריג, בחרה "דשן הצפון" שלא לתבוע את חברת "דובאביב" (שעימה נחתמו החוזים), אלא להגיש תביעה אישית נגד בעלי מניות המיעוט הישראלים, סואלחי ורוזן.
לטענת התובעת, הנתבעים ביצעו כלפיה "מעשה עוקץ" ותרמית. נטען כי הם ניצלו את יחסי האמון האישיים שנבנו בעסקאות הקודמות ואת "מצוקת" השוק שבה הייתה שרויה התובעת. התובעת טענה כי כלל לא ייחסה חשיבות לזהות החברה מדובאי , וכי מבחינתה הנתבע 1 היה האחראי אישית לביצוע העסקה. עוד נטען כי הנתבעים הציגו מצגי שווא וכי לאחר כישלון העסקה, הם "מסתתרים מאחורי מסך ההתאגדות" בחוסר תום לב.
הנתבעים הכחישו את הטענות מכל וכל. הם טענו כי ההסכמים נחתמו מול "דובאביב" בלבד , וכי הם עצמם אינם בעלי שליטה בחברה ואף אינם מנהליה. לטענתם, המנכ"ל ובעל השליטה (יחד עם שותף נוסף) הוא איש עסקים מקומי מדובאי בשם חאלד מפטה, שהחזיק ב-26% מהמניות.
הנתבעים טענו כי המתווה של התקשרות דרך "דובאביב" נדרש מכיוון שהספק המצרי, "הולדינג", לא הסכים להתקשר ישירות עם חברה ישראלית. עוד טענו כי פעלו בתום לב מוחלט לקדם את העסקאות, ואף פועלים משפטית (באמצעות הליך בוררות) נגד הספק המצרי. לבסוף, הדגישו כי לא קיבלו "אף שקל לכיסם" באופן אישי מהעסקאות.
השופט יעקב שקד דחה את התביעה במלואה וקיבל את עמדת הנתבעים. בפסק דין מפורט, קבע השופט כי "לא נמצא בסיס ראייתי להטלת אחריות אישית… על הנתבעים" , וכי התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה הגבוה הנדרש להוכחת טענת תרמית.
אלו היו קביעותיו המרכזיות של בית המשפט:
- העדר מצג שווא: השופט קבע כי התובעת "לא הציגה כל ראיה כי הנתבעים הציגו לה היצג שהוא כוזב".
- פעולה בתום לב: בית המשפט שוכנע כי הנתבעים פעלו "בתום לב ובמהלך עסקים רגיל". כראיה מרכזית לכך, ציין השופט כי חברת "דובאביב" העבירה כ-80% מהכספים שקיבלה מהתובעת (כ-913 אלף דולר) הלאה לספק המצרי. "לו דובר בתרגיל 'עוקץ' כנטען", כתב השופט, "הייתה דובאביב מן הסתם נוטלת את הכספים מהתובעת ו'נעלמת'".
- הנתבעים לא שלטו ב"דובאביב": השופט קיבל את הטענה כי הנתבעים היו בעלי מניות מיעוט (49%) , וכי השליטה והניהול היו בידי המנכ"ל חאלד מפטה (שהחזיק ברוב יחד עם שותף נוסף). חאלד הוא שחתם על ההסכמים וניהל את רוב התקשורת הישירה מול עובדי התובעת.
- הנתבעים לא התעשרו אישית: בית המשפט קיבל את גרסת הנתבעים כי לא קיבלו "כלום, אפס" לכיסם האישי מהעסקה, גרסה שלא נסתרה על ידי התובעת.
- הימנעות מהעדת עדים מרכזיים: השופט מתח ביקורת על התובעת על שנמנעה, ללא הסבר, מלהביא לעדות את מנהלת הרכש (שמרית זצברג) ומנהלת הכספים (שרית חנני קדוש) שלה, אף שהן אלו שניהלו בפועל את המשא ומתן, נסעו לדובאי והיו מעורבות בכל פרטי העסקה. הימנעות זו, קבע השופט, "פועל לחובת התובעת".
- הנתבעים לא "נעלמו": בניגוד לטענת התביעה, מנכ"ל התובעת הודה בחקירתו כי הנתבע 1 "לרגע לא נעלם. הוא תמיד מגיע לפגישות" והיה בקשר יומי. יתרה מזו, מיילים מזמן אמת (יוני 2022) ששלחה מנהלת הרכש של התובעת, מודים לנתבעים ולחאלד על "המאמצים, העבודה הקשה ושיתוף הפעולה" – התנהלות שאינה מתיישבת עם טענת "עוקץ".
- התובעת התנהלה בליווי משפטי: השופט קבע כי התובעת, חברה גדולה ומנוסה, התנהלה בליווי משפטי צמוד, ועורכי דינה אף בדקו את טיוטות ההסכמים. "אילו חפצה בערבות אישית של הנתבע 1 הייתה דורשת זאת", קבע השופט. "אדם המתקשר בחוזה עם חברה… נוטל על עצמו את הסיכון הנובע מכך שהחברה היא ורק היא בעלת דברו".
- היעדר בדיקת נאותות: בית המשפט ביקר את התובעת על כך שביצעה בדיקות על אמינות הספק המצרי רק לאחר שהעסקאות נכשלו. "מצופה מחברה מסחרית", נכתב בפסק הדין, "לנקוט זהירות ולבצע בדיקות לאמינות ספקיה טרם כריתת ההסכם… משלא עשתה זאת התובעת אין לה להלין אלא על עצמה".
השופט שקד סיכם כי התביעה נגד הנתבע 2 (בני רוזן) הייתה חלשה אף יותר, שכן מנכ"ל התובעת הודה כי רוזן לא ביצע "שום מעשה הונאה אקטיבי". השופט רמז כי התובעת בחרה לתבוע את הנתבעים הישראלים "בניסיון לחסוך את המורכבות והעלויות הכרוכות בתביעה כנגד הגורם האמיתי שעימו התקשרה -– חברת דובאביב", פשוט מכיוון שהם היו "נגישים לה בארץ".
לאור כל האמור, התביעה נדחתה. "דשן הצפון" חויבה לשלם לנתבעים, יחד ולחוד, הוצאות משפט בסך 120,000 ש"ח.
ת"א 34481-01-24
