העליון קבע: "תקלה ניסוחית" בחוק אינה מזכה בהטבת מס; בוטלה תביעה ייצוגית בהיקף 664 מיליון ש"ח
בפסיקה דרמטית שביטלה אישור תביעה ייצוגית נגד רשות המיסים, קבע בית המשפט העליון בדעת רוב כי יש להעדיף את תכלית החקיקה על פני לשונה הברורה, במקרה של "תקלה ניסוחית". המשמעות: שכירים בעלי הכנסה לא מבוטחת לא יוכלו לקבל הטבת מס נוספת, אלא אם יפקידו כסף אקטיבית כעצמאים. השופט אלכס שטיין בדעת מיעוט: "לשונו הברורה של החוק צריכה לקבל מעמד בכורה".
בפסק דין דרמטי ובעל השלכות רוחב על מאות אלפי שכירים במשק, קיבל אתמול (4 בנובמבר 2025) בית המשפט העליון בדעת רוב את ערעורה של רשות המיסים וביטל החלטה קודמת של בית המשפט המחוזי, אשר אישרה ניהול תביעה ייצוגית נגדה בהיקף מוערך של כ-664 מיליון שקלים. פסק הדין ניתן על ידי הרכב השופטים עופר גרוסקופף, גילה כנפי-שטייניץ ואלכס שטיין, כאשר השופט שטיין נותר בדעת מיעוט.
במרכז הסערה המשפטית עמדה פרשנותו של סעיף "טכני" לכאורה בפקודת מס הכנסה (סעיף 45א(ה)(2)(ב)(2)(ב)), הדן במתן זיכוי מס בגין הפקדות לחיסכון פנסיוני. המחלוקת נגעה לשאלה כיצד יש לחשב את הטבת המס עבור עובד שכיר, אשר יש לו גם "הכנסה בלתי מבוטחת" – כלומר, הכנסה נוספת כעצמאי (כמו רופא שכיר בעל קליניקה פרטית) או רכיבי שכר שאינם מבוטחים לפנסיה על ידי המעסיק (כגון שעות נוספות).
התובעים הייצוגיים, ניב נוימן ומתן לבנון, טענו כי לשון החוק ברורה. לשיטתם, אם עובד שכיר הפקיד לפנסיה (במסגרת עבודתו כשכיר) סכום העולה על תקרת הזיכוי המגיעה לו כשכיר, הוא זכאי "לנצל" את היתרה שנותרה ולקבל בגינה זיכוי מס נוסף כנגד הכנסתו הבלתי מבוטחת. זאת, גם אם לא הפקיד שקל נוסף לפנסיה באופן אקטיבי כעצמאי. רשות המיסים, התנגדה לכך נחרצות. עמדתה, שנהגה בפועל קרוב לשני עשורים, הייתה כי על מנת לקבל את הזיכוי הנוסף בגין ההכנסה הלא מבוטחת, על העובד לבצע הפקדה נפרדת ונוספת כ"עמית עצמאי".
בית המשפט המחוזי קיבל את עמדת התובעים, אישר את ניהול התביעה הייצוגית וקבע כי לפרשנות רשות המיסים "אין עיגון לשוני" בחוק. קביעה זו פתחה פתח לתביעה בהיקף של 664 מיליון שקלים, בשם קבוצה מוערכת של כ-830,000 שכירים.
בפסק דינו המרכזי, הפך השופט עופר גרוסקופף את ההחלטה. הוא הודה כי מבחינה לשונית, עמדת התובעים אכן עדיפה. "קיים קושי של ממש, אם לא למעלה מכך, באיתור עיגון לשוני לעמדת רשות המיסים", כתב. אלא שלשיטתו, אין מדובר במקרה רגיל, אלא ב"תקלה ניסוחית" של המחוקק.
השופט גרוסקופף ניתח את תכלית החקיקה וקבע כי היא גוברת על הלשון הלקויה. הוא ציין כי התכלית הסובייקטיבית (כוונת המחוקק המקורית בתיקון 153) הייתה להיטיב בעיקר עם ציבור העצמאים ולעודד אותם לחסוך לפנסיה, ולא להעניק הטבה נוספת ובלתי מתוכננת לשכירים. לדבריו, קבלת עמדת התובעים תוביל ל"היפוך היוצרות" וליצירת "פערים בלתי מוסברים", שכן היא תעניק הטבת מס מבלי שהושגה המטרה – עידוד חיסכון נוסף בגין ההכנסה הלא מבוטחת.
השופט גרוסקופף הזהיר מפני קבלת פרשנות שתוביל לשינוי מהותי בדין "בדרך מקרית", עיקרון המכונה "לא מחביאים פילים בחורי עכברים". הוא ציין כי הטבות המס לפנסיה הן ההטבות היקרות ביותר לקופת המדינה (מוערכות ב-24.3 מיליארד ש"ח ב-2023), וקבלת התביעה תהפוך "תקלה ניסוחית" להטבת מס אדירה שתחול "דווקא על אלה שרמת השתכרותם גבוהה יחסית". "אין אנו רשאים", סיכם, "לתת ל'תקלה הניסוחית' … להכתיב את הדין".
השופטת גילה כנפי-שטייניץ הצטרפה לפסק דינו וחיזקה את עמדתו. היא כינתה זאת "מקרה נדיר" שבו "כוונה גלויה וחד-משמעית של המחוקק… 'הוחמצה' ולא מצאה ביטוי ראוי בלשונו של החוק". היא הדגישה כי המחיר של קבלת הפרשנות הלשונית הדווקנית יהיה "כבד במיוחד" , יגדיל פערים ויפגע בתקציב המדינה. בנוסף, ציינה השופטת כנפי-שטייניץ כי הציבור לא הסתמך על הלשון הדווקנית. בפועל, "פרשנות זו (של רשות המיסים), ולא הפרשנות המילולית – היא הנוהגת בפועל מזה כמעט שני עשורים", ולכן דווקא קבלת התביעה הייתה פוגעת בוודאות.
מנגד, השופט אלכס שטיין, בדעת מיעוט נחרצת, סבר כי דין הערעור להידחות. לשיטתו, בחוקי מיסים "לשונו הברורה של החוק שאינה משתמעת לשתי פנים – צריכה לקבל מעמד בכורה". הוא קבע כי לשון החוק בעניין זה "חד-משמעית" , ולעמדת רשות המיסים "אין עיגון, ולו מינימאלי, בלשון החוק". השופט שטיין מתח ביקורת על הגישה של עמיתיו וקבע: "אף אם יתברר כי נפלה שגיאה בידי המחוקק, אין זה מתפקידו של בית המשפט לתקנה בדרך של חקיקה שיפוטית. מלאכה זו עלינו להשאיר למחוקק, ככל שהוא סבור כי טעה".
בסופו של דבר, הכריע הרוב. ערעור רשות המיסים התקבל, וההחלטה לאשר את התביעה הייצוגית בוטלה. לפנים משורת הדין, ובהתחשב ב"קשיים שנחשפו… ביחס לניסוח סעיף המחלוקת", החליט בית המשפט שלא לפסוק הוצאות.
בר"מ 4413/23
