פסק דין דרמטי שניתן לאחרונה בבית המשפט העליון (בר"מ 4413/23) מהווה לא פחות מרעידת אדמה קטנה בעולם התובענות הייצוגיות נגד רשויות המס. פסק הדין, שביטל אישור תובענה ייצוגית בהיקף מוערך של כ-664 מיליון שקלים, חושף מאבק עקרוני בין שתי גישות משפטיות – זו הדוגלת בהיצמדות ללשון החוק הכתובה, וזו המעניקה בכורה לתכלית החקיקה. הכרעת הרוב בפסק הדין שולחת מסר חד וברור: גם אם לשון החוק ברורה לטובת האזרח, אם היא תוצר של "תקלה ניסוחית" והתוצאה שלה "אבסורדית" כלכלית, בית המשפט יעדיף את פרשנות הרשות, גם אם היא דחוקה, כדי להגשים את "כוונת המחוקק".
בלב הפרשה עמדה מחלוקת על פרשנות סעיף 45א(ה)(2)(ב)(2)(ב) לפקודת מס הכנסה, סעיף טכני וסבוך הדן בזיכוי מס הניתן בגין הפקדות לחיסכון פנסיוני. התובעים הייצוגיים, שכירים בעלי "הכנסה לא מבוטחת" (למשל, הכנסה כעצמאי במקביל או שעות נוספות שאינן מבוטחות לפנסיה), גילו כי לשון החוק מאפשרת להם, לכאורה, ליהנות מהטבה כפולה.
הטיעון שלהם היה פשוט ונוקב: כעובדים שכירים, הם הפקידו לפנסיה סכומים שוטפים. סכומים אלו עלו על התקרה המזכה אותם בזיכוי מס כשכירים. לטענתם, לשון החוק הברורה מאפשרת להם לקחת את "העודף" הזה (הסכום שהפקידו כשכירים אך לא קיבלו עליו זיכוי), ולהשתמש בו כדי לקבל זיכוי מס נוסף כנגד הכנסתם הלא מבוטחת, וכל זאת – מבלי שיצטרכו להפקיד שקל אחד נוסף לחיסכון כ"עמיתים עצמאים". בית המשפט המחוזי קיבל את הטיעון הזה במלואו, וקבע כי לפרשנות רשות המיסים, שדרשה הפקדה אקטיבית נוספת כתנאי לזיכוי, אין "שום עיגון לשוני".
רשות המיסים לא ויתרה וערערה לעליון. טענתה הייתה תכליתית: מטרת החוק הייתה לעודד חיסכון חדש בגין הכנסות לא מבוטחות, בעיקר בקרב עצמאים. קבלת פרשנות התובעים תעניק הטבת ענק לשכירים בעלי הכנסה גבוהה על כסף שכבר חסכו, מבלי לעודד שום חיסכון נוסף, ותהפוך את כוונת המחוקק על פיה.
בדעת רוב של השופטים עופר גרוסקופף וגילה כנפי-שטייניץ, קיבל בית המשפט העליון את עמדת הרשות. השופט גרוסקופף, שכתב את פסק הדין המרכזי, הודה בפה מלא כי "קיימת עדיפות" לפרשנות הלשונית של התובעים. אלא שלשיטתו, אין מנוס מלקבוע כי מדובר ב"תקלה ניסוחית".
הוא קבע כי הליכה עיוורת אחר הלשון תביא לתוצאה שהמחוקק בבירור לא התכוון אליה, ואף חתר למנוע. השופטת כנפי-שטייניץ הוסיפה וחידדה כי זהו "מקרה נדיר" שבו כוונתו הברורה של המחוקק "הוחמצה" ולא מצאה ביטוי בלשון. היא הדגישה את המחיר הכלכלי הכבד של התקלה (מאות מיליוני שקלים) ואת העובדה שהציבור כלל לא הסתמך על הפרשנות הלשונית, אלא פעל לפי הנחיות רשות המיסים במשך קרוב לשני עשורים.
מנגד, השופט אלכס שטיין, בדעת מיעוט נוקבת, דבק בעמדה טקסטואלית. לשיטתו, בחוקי מסים "לשונו הברורה של החוק… צריכה לקבל מעמד בכורה". הוא קבע כי לשון החוק "חד-משמעית" וכי אם המחוקק טעה, זהו תפקידו שלו לתקן את החוק, ולא תפקידו של בית המשפט לעסוק ב"חקיקה שיפוטית".
פסק הדין הזה מהווה תמרור אזהרה בוהק לכל מי שמבקש לנהל תובענה ייצוגית בתחום המס. הוא שוחק באופן משמעותי את הכלי המרכזי ששימש תובענות רבות: איתור פער בין לשון החוק הברורה לבין פרקטיקה נוהגת של רשות המיסים.
ראשית, פסק הדין מעניק לרשות המיסים "מגן תכליתי" רב עוצמה. הרשות יכולה כעת לטעון, ולקבל גיבוי מבית המשפט, שגם אם הפרקטיקה שלה אינה מתיישבת עם לשון החוק, היא מוצדקת משום שהיא מגשימה את התכלית, והלשון עצמה אינה אלא "תקלה".
שנית, פסק הדין מעלה את הרף לאישור תובענות ייצוגיות בתחום. הוא מחייב את בית המשפט, כבר בשלב האישור, להיכנס לניתוח מעמיק של תכלית החקיקה, היסטוריה חקיקתית והשלכות כלכליות, ולא להסתפק בבחינה לכאורית של לשון החוק. למעשה, הדיון באישור הופך לדיון במלוא התיק לגופו.
שלישית, פסק הדין מאותת כי בית המשפט לא יהסס להתערב ולחסום תובענות המבוססות על פרשנות לשונית, כאשר התוצאה הכספית שלהן נתפסת על ידו כאבסורדית או ככזו המטילה נטל כבד ובלתי מתוכנן על הקופה הציבורית.
אין משמעות הדבר שזהו סוף עידן התובענות הייצוגיות במיסים. תביעות העוסקות בגבייה ללא סמכות, בטעויות חישוב ברורות, או במקרים שבהם פרקטיקת הרשות סותרת גם את לשון החוק וגם את תכליתו – עדיין רלוונטיות. אך "חגיגת הלשון" נגמרה. האזרח שסבור כי גילו "פירצה" בלשון החוק יגלה כעת כי רשות המיסים ובית המשפט העליון מחזיקים במקדחה גדולה בהרבה, בדמותה של "הפרשנות התכליתית".
במידה ונתקלתם בגביית מס עודפת או בפרשנות בלתי סבירה של רשויות המס, משרדנו זמין לייעוץ ובחינת האפשרויות המשפטיות העומדות בפניכם.
