דרמה משפטית: קורבן הונאה שנושל מכספי חילוט תבע את המדינה על רשלנות – ונדחה על הסף
בית המשפט המחוזי בירושלים קיבל את ערעור המדינה וקבע כי אזרח שטוען לזכות בכספי חילוט חייב לפעול בתוך ההליך הפלילי בלבד, ולא יכול להגיש תביעת נזיקין אזרחית נפרדת. "החמיץ את השעה לנקיטת הליך מתאים", קבעה השופטת.
בפסק דין עקרוני ונוקב שניתן ביום 5 בנובמבר 2025, קיבל בית המשפט המחוזי בירושלים את ערעור המדינה ודחה על הסף תביעת רשלנות שהגיש אזרח, אברהם דיין, נגד משרד המשפטים. דיין טען כי בשל מחדלי המדינה, הוא נושל מחלקו בכספי חילוט שנתפסו מנוכל מורשע בפרשיית הונאה רחבת היקף. השופטת תמר בר-אשר קבעה כי דיין החמיץ את המועדים החוקיים לפעול במסגרת ההליך הפלילי, וכעת אינו יכול "לעקוף" את ההליך הייעודי באמצעות הגשת תביעת נזיקין אזרחית.
הפרשה החלה עם הרשעתו של אדם בשם יצחק בריל (המשיב 2) בעבירות הונאה חמורות ורבות. במסגרת ההליך הפלילי נגדו, ניתן צו חילוט לרכושו, והכספים שנתפסו חולקו לנפגעי העבירות.
אלא שאברהם דיין (המשיב 1), שטען כי אף הוא נפל קורבן למעשיי מרמה במסגרת אותה פרשה וכי הועברו ממנו כספים בסך כמיליון שקלים , גילה כי עניינו כלל לא נכלל בכתב האישום נגד בריל. כפועל יוצא, הוא גם לא נכלל ברשימת הזכאים לכספי החילוט.
דיין הגיש תביעה נגד המדינה (ובנוסף נגד בריל ושותפיו הנטענים). בתביעתו נגד המדינה טען לרשלנות, שהתבטאה בכך שעניינו לא נכלל בכתב האישום, שותפיו של בריל לא נחקרו באזהרה, והוא לא הוזמן לדיון בעניין צו החילוט ולא נכלל בו.
טרם הגשת תביעת הנזיקין, ניסה דיין את מזלו במסגרת ההליך הפלילי. ב-2022, כשלוש שנים לאחר שצו החילוט בעניינו של בריל כבר ניתן (ב-2019) , הגיש דיין בקשה לתיקון הצו.
המדינה התנגדה לבקשה בטענה מכרעת: החוק מאפשר הגשת בקשה לביטול צו חילוט (למי שטוען לזכות ולא הוזמן) תוך שנתיים בלבד מיום מתן הצו. דיין, שהגיש את בקשתו בחלוף שלוש שנים, איחר את המועד. בית המשפט שדן בתיק הפלילי (כבוד השופטת חנה מרים לומפ) קיבל את עמדת המדינה ודחה את בקשתו של דיין מחמת האיחור הניכר. על החלטה זו בחר דיין שלא לערער, והיא הפכה חלוטה.
במקום לערער, פתח דיין במסלול חדש: תביעת נזיקין אזרחית בבית משפט השלום. הוא טען כי המדינה התרשלה בכך שלא הודיעה לו על הליכי החילוט, אף שידעה שהוא "טוען לזכות" פוטנציאלי, זאת מאחר שהוא זומן למסור הודעה במשטרה עוד ב-2017.
בית משפט השלום (כבוד השופטת אורנה סנדלר-איתן) קיבל את התביעה באופן חלקי. הוא אומנם דחה את הטענות הנוגעות לאי-הכללתו בכתב האישום (בהתאם ל"הלכת גלית שי", הקובעת כי אין לתבוע את המדינה בנזיקין על החלטותיה הפרקליטותיות), אך קבע כי הטענות בעניין אי-יידועו על החילוט יכולות להתברר. בית משפט השלום סבר שהמדינה ידעה שדיין הוא "טוען לזכות" מרגע שמסר עדות במשטרה, ולכן הייתה צריכה ליידע אותו.
על החלטה זו הגישה המדינה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי, בטענה כי יש לדחות את התביעה כולה על הסף.
השופטת תמר בר-אשר, בפסק דין מפורט, קיבלה את עמדת המדינה במלואה והפכה את החלטת השלום. היא קבעה כי דין התביעה כולה נגד המדינה להידחות על הסף, וזאת מכמה נימוקים משפטיים מכריעים:
- "המסלול הייעודי" נחסם: השופטת קבעה כי החוק (פקודת הסמים וחוק איסור הלבנת הון) קובע "דרך ייעודית מסוימת" למי שטוען לזכות ברכוש שחולט: הגשת בקשה לביטול הצו לבית המשפט שדן בהליך הפלילי, וזאת בתוך מגבלת זמן של שנתיים. דיין ניסה ללכת בדרך זו, אך איחר את המועד ובקשתו נדחתה. השופטת קבעה כי "לא ניתן לעקוף את ההוראות האמורות באמצעות הגשת תביעת נזיקין". העובדה שדיין החמיץ את השעה במסלול הנכון, "אינה נימוק שיכול להצדיק את הגשת התביעה הכספית" במסלול עוקף.
- פועל יוצא של החלטת התביעה: השופטת קבעה כי ההחלטה שלא ליידע את דיין על החילוט היא "פועל יוצא" ישיר של ההחלטה המקורית שלא לכלול את עניינו בכתב האישום. מאחר ש"הלכת גלית שי" חוסמת תביעת נזיקין נגד ההחלטה על כתב האישום , היא חוסמת גם תביעה נגד התוצאות הישירות של אותה החלטה.
- החובה ליידע חלה רק על מי ש"ידוע": בניגוד לבית משפט השלום, השופטת בר-אשר קבעה כי חובת היידוע חלה רק על טוען לזכות שהוא "ידוע" למדינה. בעניינו של דיין, המדינה החליטה שלא לכלול את עניינו בכתב האישום (בין היתר, כפי שטענה, כי גרסתו לא נמצאה אמינה דיה ). מרגע שהוחלט כך, דיין לא נמנה עם הטוענים לזכות ש"ידועים" למאשימה, ולכן "ממילא חובה זו אינה חלה".
- ההחלטה הפכה חלוטה: השופטת הדגישה כי בקשתו של דיין לביטול הצו כבר נדונה ונדחתה בהליך הפלילי. דיין בחר שלא לערער על אותה החלטה, ובכך היא הפכה חלוטה. תביעתו הנוכחית, קבעה השופטת, היא בפועל ניסיון לערער על מה שכבר הוכרע.
לאור כל האמור, הערעור התקבל ותביעתו של אברהם דיין נגד מדינת ישראל נדחתה על הסף. בנוסף, דיין חויב לשאת בהוצאות המדינה בסך 10,000 ש"ח.
תביעתו של דיין נגד המעורבים האחרים בפרשה, יצחק בריל ושותפיו, צפויה להמשיך ולהתברר בבית משפט השלום.
רע"א 17822-09-25
