"הסכמים למראית עין": ביהמ"ש דחה טענת יזמים להתחמקות מחוב של 3.1 מיליון שקל
השופטת טל לוי-מיכאלי קיבלה תביעת ענק של חברת "אורקני סיטי" וקבעה כי הסכמי הלוואה בהיקף של מיליוני שקלים הם אותנטיים ותקפים. הנתבעים, יזם הנדל"ן ישראל בן דוד, בנו וחברה בבעלותם, טענו כי ההסכמים היו פיקטיביים ונועדו לסייע לתובעת בדיווחים כוזבים לרשויות המס. ביהמ"ש דחה את הטענות וביקר את "גרסתם הפתלתלה וחסרת העקביות"
בית המשפט המחוזי בתל אביב -יפו קיבל במלואה תביעה כספית שהגישה חברת "אורקני סיטי בע"מ", וחייב את יזם הנדל"ן ישראל בן דוד, בנו עומר בן דוד, וחברת "או.בי.די עומר אחזקות בע"מ" שבשליטתם, לשלם לתובעת סך של 3,128,106 ש"ח. פסק הדין, שניתן ב-3 בנובמבר 2025 על ידי כבוד השופטת טל לוי-מיכאלי, חותם סכסוך עסקי מורכב, שבמרכזו עמדה השאלה: האם מיליוני שקלים שהועברו היו הלוואות לגיטימיות כפי שטענה התובעת, או שמא "השקעות" במסגרת שותפות סמויה, כשהמסמכים שנחתמו היו "הסכמים למראית עין" בלבד שנועדו להונות את רשויות המס.התביעה הוגשה על ידי חברת אורקני סיטי, העוסקת ביזמות נדל"ן ומתן הלוואות,
על פי פסק הדין, מערכת היחסים בין הצדדים החלה כקשר עסקי למימון פרויקטים. בשנת 2019, לאחר שכבר הועברו סכומים שונים, נחתם "הסכם הלוואה" בסך 2.5 מיליון ש"ח לטובת פרויקט ברחוב הרשת 4 בבת ים. אלא שהמסמך המכריע בסכסוך נחתם ימים ספורים לאחר מכן, ב-5 במאי 2019: "נספח משכון".
השופטת לוי-מיכאלי קבעה כי מסמך זה היה "הסכם עצמאי לכל דבר ועניין", שנועד להסדיר את כלל המערכת הכספית בין הצדדים עד לאותה עת. במסגרת נספח זה, כל הנתבעים – החברה, ישראל בן דוד ובנו עומר – התחייבו אישית (ולא רק כערבים) לפרוע את כל ההלוואות הקודמות שניתנו להם.
באופן קריטי, לנספח צורפו כרטסות הנהלת חשבונות מפורטות של אורקני, שפירטו את כל הכספים שהועברו לאו.בי.די (1.43 מיליון ש"ח), לחברה תורכית קשורה (431 אלף ש"ח) ולישראל בן דוד עצמו (1.31 מיליון ש"ח). הנתבעים חתמו על כרטסות אלו כ"אישור על נכונות הנתונים". משלא הושבו הכספים במועד שנקבע (מרץ 2021), הוגשה התביעה.
הנתבעים לא הכחישו את קבלת הכספים, אך הציגו קו הגנה דרמטי: כל ההסכמים שעליהם חתמו היו פיקטיביים, חסרי תוקף, ונחתמו "למראית עין בלבד". לטענתם, הכספים כלל לא היו הלוואות, אלא "השקעות" של בעלי אורקני, יעקב בירנבאום, במסגרת "שותפות בלתי פורמלית" שהתנהלה בין הצדדים.
לשיטתם, בירנבאום היה "הצד המממן", בעוד הם הביאו את הידע והיזמות. ככאלה, בירנבאום זכאי לכל היותר לחלקו ברווחים (אם יהיו), אך לא להשבת כספי ההשקעה.
אם כן, מדוע חתמו על מסמכי הלוואה מפורשים? לטענת הנתבעים, הדבר נעשה לבקשת בירנבאום, שכן המסמכים הפיקטיביים היו "דרושים לו לצורך ביצוע דיווחים כוזבים לרשויות המס". בנוסף, הם טענו כי בירנבאום "כפה" עליהם את החתימה תוך ניצול מצוקתם הכלכלית , וכי טעויות סופר בתאריכי ההסכמים מוכיחות את היותם פיקציה.
השופטת לוי-מיכאלי דחתה את טענות הנתבעים מכל וכל, וקבעה כי "הסכם ההלוואה ונספח המשכון… הם אותנטיים ומשקפים נאמנה את הסכמות הצדדים". היא קבעה כי ניסיון הנתבעים לטעון שמדובר בהסכמים למראית עין "לא נתמך ולו בבדל ראיה".
פסק הדין פירק את הגנת הנתבעים לגורמים:
- חוסר עקביות בגרסה: השופטת מתחה ביקורת חריפה על "חוסר העקביות בגרסה הפתלתלה של הנתבעים". היא ציינה שהם טענו בערבוביה הן שהיו שותפים להונאת מס , הן שנאלצו לחתום ב"כפיה כלכלית" , והן שחתמו "באופן עיוור" – גרסאות הסותרות זו את זו ומקשות לתת בהן אמון.
- הדוחות הכספיים של הנתבעים עצמם: כראיה מכרעת, השופטת הצביעה על הדוחות הכספיים של חברת או.בי.די (הנתבעת) לשנת 2019. בדוחות אלה, הנתבעים בעצמם סיווגו את הכספים כ"הלוואות… מחברה ישראלית" ואף ציינו כי ההלוואה נושאת "ריבית שנתית בשיעור של 10%". "בוודאי שאם אורקני בחרה לייצר הסכמים פיקטיביים", תהתה השופטת, "לא הייתה על או בי די כל חובה לציין זאת גם כן בדוחותיה. הביאור בדוחותיה… מלמד ברורות על אותנטיות ההסכמים".
- מומחה בית המשפט: רואה חשבון, חן ברדיצ'ב, שמונה כמומחה מטעם בית המשפט , אישר כי כל הכספים הנטענים אכן הועברו ומגובים באסמכתאות. הנתבעים כלל לא ביקשו לחקור אותו על חוות דעתו, ובכך למעשה הסכימו לממצאיו.
- כספים לשימוש אישי: המומחה אף אישר כי סך של כ-1.3 מיליון ש"ח הועבר במישרין לישראל בן דוד "לשימושיו האישיים", כולל תשלום לקופת פשיטת הרגל שלו. השופטת קבעה כי "העברות אישיות אלו בוודאי אינן יכולות להיות השקעות" – ממצא שהפיל את טענת "כספי השותפות".
- עדות השותף השלישי: הנתבעים זימנו לעדות את איצקוביץ', "הצלע השלישית" ב"שותפות" הנטענת. באופן אירוני, הוא סתר את גרסתם והעיד כי מעולם לא התבקש לחתום על מסמכים פיקטיביים עבור רשויות המס, וכי הוא אינו מאמין שבירנבאום "היה מסכן את המקצוע שלו בשביל לחסוך כסף במס הכנסה".
- "טענות אזוטריות": את טענות הנתבעים בדבר פגמים בתאריכים כינתה השופטת "היאחזות… בטענות אזוטריות" המצביעה על "מצוקת הטיעון וחולשתו" , וקיבלה את ההסבר כי מדובר ב"טעויות סופר בלבד".
בסופו של יום, קבעה השופטת לוי-מיכאלי כי כל הכספים שנתבעו היו הלוואות לכל דבר ועניין, והן חלות במלואן על הנתבעים. היא אימצה את סכום הקרן שקבע המומחה, 3,128,106 ש"ח, וקבעה כי כל הנתבעים (החברה, ישראל בן דוד ועומר בן דוד) ישלמו סכום זה "ביחד ולחוד".
על סכום זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית שנתית בשיעור 6% מיום הגשת התביעה. בנוסף, חויבו הנתבעים לשאת בהוצאות התובעת, כולל אגרת בית המשפט, שכר טרחת המומחה , ושכר טרחת עורכי דין בסך 150,000 ש"ח. השופטת נימקה את ההוצאות הגבוהות ב"הכחשתם הגורפת של החוב כשגם לשיטתם חלקו בוודאי אינו שנוי במחלוקת".
ת"א 42693-08-21
