העליון דחה בקשת רשות ערעור: עיקול בסך 4 מיליון ש"ח על נכסי איש עסקים בפרשת מרמה לכאורה, יישאר על כנו
השופטת רות רונן קבעה כי אף שנטל השכנוע נותר על התובע, אי הגשת תצהיר נגדי מצד הנתבע, שהעלה טענות עובדתיות חדשות, משמעותה שהוא לא עמד ב"נטל המשני" לסתור את התביעה. בית המשפט הבהיר כי טענות עובדתיות כגון "מצבי הכלכלי טוב" חייבות להיתמך בתצהיר
בית המשפט העליון דחה בקשת רשות ערעור שהגיש איש העסקים יוחנן רובינשטיין, והותיר על כנו צו עיקול זמני בסך של כ-4 מיליון ש"ח שהוטל על נכסיו. הצו ניתן במסגרת תביעה המייחסת לרובינשטיין ולנתבעים נוספים מעורבות ב"רשת ענפה של הטעיה ומרמה" סביב עסקאות מקרקעין. בהחלטה מפורטת שניתנה ב-5 בנובמבר 2025, ניתחה שופטת בית המשפט העליון, רות רונן, את סוגיית נטלי ההוכחה בבקשה לביטול עיקול, וקבעה כי כישלונו של רובינשטיין להגיש תצהיר התומך בגרסתו העובדתית, פעל לחובתו באופן מכריע.
תחילתה של הפרשה בתביעה כספית שהגיש ישראל מלצר כנגד רובינשטיין (המבקש) וכן כנגד יהושע משה מאור ישראל שטיינוורצל וחיים יעקב הלפרן. במוקד הסכסוך עומדות שתי עסקאות לרכישת זכויות במקרקעין באשדוד ובבנימינה. על פי כתב התביעה, שטיינוורצל הציג עצמו כיזם נדל"ן מצליח ושכנע את מלצר להשקיע סכומים ניכרים בעסקאות. בפועל, נטען כי ההתחייבויות כלפי מלצר לא קוימו, או שקוימו באופן חלקי בלבד.
לפי התביעה, מי שחתם בפועל על הסכמי העסקאות היה דווקא רובינשטיין, שהוצג כבעל הזכויות במקרקעין. מלצר טען כי רובינשטיין הוצג בפניו כ"שותף" ו"איש אמון" של שטיינוורצל, וכי הדבר נעשה במטרה להסתיר ממלצר את העובדה ששטיינוורצל היה פושט רגל, וכדי להתחמק מאחריות. הלפרן, הנתבע השלישי, היה עורך הדין שעל פי הטענה ניסח את ההסכמים.
בד בבד עם הגשת התביעה על סך כ-4 מיליון ש"ח , הגיש מלצר בקשה להטלת עיקול זמני במעמד צד אחד על נכסי רובינשטיין ושטיינוורצל. בית המשפט המחוזי קיבל את הבקשה והטיל את העיקול ב-22 ביולי 2025.
רובינשטיין הגיש בקשה לביטול צו העיקול. הוא טען כי סיכויי התביעה נגדו "אפסיים", שכן מעורבותו בעסקאות הייתה "פורמלית בלבד". עוד טען כי סכום החוב הנתבע, שהתבסס בין היתר על "הסכם שותפות", כלל אינו נוגע אליו ושמו כלל אינו מופיע בו. בנוסף, טען רובינשטיין כי התביעה הוגשה בשיהוי ניכר ובחוסר תום לב, שכן מלצר שלח לו מכתבי התראה וטיוטת כתב תביעה כבר בשנת 2022, אך נמנע מלפעול במשך שלוש שנים , ואף הסתיר עובדה זו מבית המשפט בבקשת העיקול המקורית. באופן משמעותי, רובינשטיין בחר שלא לתמוך את בקשת הביטול שלו בתצהיר, בטענה שהוא מסתמך על תצהירו של מלצר ועל המסמכים שצורפו.
בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופט א' סתיו) דחה את בקשת הביטול ב-4 בספטמבר 2025. השופט סתיו מתח ביקורת על אי הגשת התצהיר, וקבע כי אף שתצהירו של מלצר "יכול היה להיות מפורט יותר", די בכך שרובינשטיין הוא החתום על הסכמי העסקאות כדי לבסס את חבותו לכאורה בשלב זה. בית המשפט קבע כי מכיוון שרובינשטיין העלה טענות עובדתיות חדשות (למשל, בנוגע למצבו הכלכלי הטוב ), היה עליו לתמוך אותן בתצהיר, ומשלא עשה כן, אין לטענותיו משקל.
על החלטה זו הגיש רובינשטיין בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. טענתו המרכזית הייתה כי בית המשפט המחוזי שגה כש"הפך" את נטלי ההוכחה והעביר אליו את נטל השכנוע, שהיה אמור להיוותר במלואו על כתפי מלצר, מבקש העיקול.
כאמור, השופטת רות רונן דחתה את הבקשה. היא הדגישה כי התערבות ערכאת הערעור בהחלטות הנוגעות לסעדים זמניים שמורה ל"מקרים חריגים בלבד", ומקרה זה אינו נמנה עמם.
בליבת ההחלטה, התייחסה השופטת רונן לטענה המרכזית בדבר נטלי ההוכחה. היא אישרה את העיקרון כי סדרי הדין בבקשה לביטול עיקול זהים לאלה של הבקשה המקורית, וכי נטל השכנוע המרכזי (ה"נטל הראשוני") נותר תמיד על כתפי מבקש הסעד.
עם זאת, קבעה השופטת, קיים גם "נטל משני", הוא נטל הבאת הראיות. "אם מבקש הסעד מוכיח במידה הנדרשת את התנאים האמורים", כתבה השופטת רונן, "עובר הנטל המשני אל כתפי מבקש הביטול לטעת ספק בצדקת התביעה או בטענת מבקש העיקול".
במקרה זה, מלצר הגיש תצהיר ונחקר עליו. בית המשפט קבע שתצהיר זה, אף אם לא היה מושלם , הספיק כדי להעביר את הנטל המשני אל רובינשטיין. משרובינשטיין נמנע מלהגיש תצהיר נגדי עם גרסה עובדתית משלו, הוא למעשה נכשל בהרמת הנטל המשני, וגרסתו של מלצר נותרה בעינה.
השופטת רונן דחתה את הסתמכותו של רובינשטיין על פסיקה קודמת (עניין מרגליות ) לפיה מבקש ביטול אינו חייב להגיש תצהיר. היא הבהירה כי באותו מקרה, מבקש הביטול הסתמך רק על טענות משפטיות ועל תצהירו של הצד שכנגד. לעומת זאת, במקרה הנוכחי, רובינשטיין העלה טענות עובדתיות חדשות מיוזמתו – למשל, הטענה כי "מצבו הכלכלי טוב למדי". "טענה זו לא נתמכה בתצהיר… ככזו, אין לה משקל כלשהו", קבעה השופטת.
בית המשפט דחה גם את יתר טענותיו של רובינשטיין:
- סיכויי התביעה: נקבע כי די בחתימתו של רובינשטיין על ההסכמים כדי להרים את הנטל הנמוך הנדרש בשלב זה, ולהוכיח כי אין מדובר ב"תביעת סרק".
- סכום העיקול: השופטת רונן ציינה כי אכן קיים "קושי ממשי" לייחס לרובינשטיין חוב של 4 מיליון ש"ח הנובע מהסכם שותפות שהוא אינו צד לו. ואולם, מאחר שמלצר הצהיר כי סכום החוב נובע מהעסקאות , ובהיעדר "גרסה נוגדת כלשהי" של רובינשטיין, בית המשפט לא מצא לנכון להתערב בגובה הסכום.
- שיהוי וחוסר תום לב: באשר לטענת השיהוי של שלוש השנים, קיבל בית המשפט את הסברו של מלצר כי העיכוב נבע מ"לחצים שהופעלו עליו" ומניסיונות להגיע להסכמות. עוד נקבע כי רובינשטיין לא הצביע על נזק ספציפי שנגרם לו עקב השיהוי.
לאור כל האמור, הבקשה נדחתה. השופטת רונן חתמה את החלטתה בהערה כי צו העיקול הוא "זמני במהותו" , וכי אם יצביע רובינשטיין בעתיד על "נסיבות מתאימות, קונקרטיות ומבוססות" המצדיקות שינוי, פתוחה בפניו הדרך לפנות שוב לבית המשפט המחוזי.
רע"א 33367-09-25
