"תרגיל העוקץ" שלא הוכח: נדחתה תביעת 1.7 מיליון ש"ח של איכרים אתיופים נגד ח"כים לשעבר יואל חסון ורועי קוטלר
השופטת הבכירה רונית פינצ'וק-אלט קבעה כי חתימותיהם של חסון וקוטלר כלל לא התנוססו על ההסכם שבמחלוקת. ביקורת חריפה על עדותו של הח"כ לשעבר שלמה מולה, שכבר חויב בתיק: "גרסה לא סבירה". התובעים יחויבו בהוצאות של 115,000 ש"ח
בית משפט השלום בתל אביב -יפו דחה באופן מוחלט תביעה כספית בסך 1,732,320 ש"ח שהוגשה בטענה ל"תרגיל עוקץ, תרמית והונאה" על ידי קואופרטיב איכרים אתיופי ובנק אתיופי מלווה נגד חברת "אדיס גלובל בע"מ" ונגד שניים מבעלי מניותיה, חבר הכנסת לשעבר יואל חסון ומר רועי קוטלר.
בפסק דין מפורט ונוקב, שניתן ב-5 בנובמבר 2025 , קבעה השופטת הבכירה רונית פינצ'וק-אלט כי התובעים כשלו לחלוטין בהוכחת תביעתם, וכי ההסכם שעמד בלב המחלוקת כלל אינו מחייב את הנתבעים חסון וקוטלר. השופטת קיבלה את גרסת ההגנה במלואה, מתחה ביקורת קשה על עדותו של שותפם לשעבר של הנתבעים, ח"כ לשעבר שלמה (נגיסו) מולה, וחשפה טעות קריטית של הבנק האתיופי עצמו, שהובילה למסירת מסמכי שחרור הסחורה לידיים הלא נכונות.
תחילתה של הפרשה בשנת 2015. על פי כתב התביעה, הנתבעים פנו אל התובעת, "קואפרטיב קפטה הומרה" המאגד מאות איכרים אתיופיים עניים, והציגו עצמם כנציגי מדינת ישראל הפועלים לקידום יחסי מסחר. התובעים טענו כי השלושה, תוך ניצול האמון שניתן במולה כחבר הכנסת הראשון בישראל מהעדה האתיופית , יצרו מצג שווא לפיו חברת שטראוס מבקשת לרכוש מהם כמות גדולה של גרעיני שומשום.
לטענת התובעים, במסגרת אותה הונאה נטענת, נחתם ב-20 באוגוסט 2015 הסכם לאספקת 226 טון שומשום תמורת 412,300 דולר. התובעת טענה כי עמדה בכל התחייבויותיה וסיפקה את הסחורה, אך הנתבעים שילמו סכום "נמוך ומביש" של 10,000 דולר בלבד וקיבלו לידיהם את הסחורה במרמה.
במהלך ניהול התיק, התביעה נגד שטראוס נדחתה בהסכמה. נגד מולה באופן אישי ונגד חברה פרטית בבעלותו, "שלמה מולה ניהול שרותי יעוץ וסחר בע"מ", ניתן פסק דין בהעדר הגנה על מלוא סכום התביעה עוד בינואר 2021. הדיון נותר אפוא נגד חברת אדיס גלובל, חסון וקוטלר.
הנתבעים אדיס גלובל, חסון וקוטלר, כפרו בטענות מכל וכל. הם טענו כי ההסכם שבמחלוקת כלל אינו מוכר להם ואינו מחייב את החברה משתי סיבות מרכזיות: ראשית, חסון כלל לא היה דירקטור בחברה במועד חתימת ההסכם, לאחר שפרש מתפקידיו עם כניסתו לכנסת מספר חודשים קודם לכן. שנית, והחשוב מכל, תקנון החברה מחייב שתי חתימות כדי לחייב את החברה , בעוד שעל ההסכם הופיעה רק חתימתו של מולה.
במהלך עדותם, חסון וקוטלר טענו באופן חד משמעי כי החתימות על ההסכם המתיימרות להיות שלהם, כלל אינן חתימותיהם. הנתבעים הוסיפו כי חברתם אינה חברת "מגירה" שהוקמה לטובת עוקץ , אלא חברה לגיטימית שביצעה מספר עסקאות ייבוא, כולל עסקה ראשונה ומוצלחת עם אותה תובעת בדיוק, אשר שולמה במלואה. הם הדגישו כי אותה עסקה מוצלחת בוצעה בשיטת תשלום בטוחה של "אשראי דוקומנטרי" (LC), בעוד שההסכם שבמחלוקת שונה באופן תמוה לשיטת "מזומן כנגד מסמכים" (CAD), שהיא פחות בטוחה וחשופה לסיכונים.
השופטת פינצ'וק-אלט קיבלה את גרסת ההגנה במלואה ופירטה שורה ארוכה של "סימני שאלה" ופגמים בגרסת התובעים.
החתימות: השופטת קבעה כי עדותם של חסון וקוטלר, שהכחישו את חתימתם, "הייתה מהימנה לכל אורכה של החקירה הנגדית". היא הוסיפה כי "גם בעין בלתי מזוינת ניתן לראות שההסכם שבמחלוקת אינו נושא את חתימותיהם של חסון וקוטלר". השופטת מתחה ביקורת על התובעת, שעליה נטל ההוכחה, על כך שלא טרחה להביא חוות דעת גרפולוגית לסתור טענה זו. די בכך, קבעה השופטת, כדי לקבוע שההסכם "אינו מחייב את הנתבעת או את חסון וקוטלר".
שיטת התשלום: השופטת דחתה את הסבר נציג התובעת, שטען כי הסכימו לעבור לשיטת תשלום פחות בטוחה מתוך "אמונה באנשים שאחראים בזה", קרי בחברי הכנסת מולה וחסון. "אין זה סביר בעסקת מסחר בינלאומית גדולה לטעון ליחסי אמון בין הצדדים על בסיס עסקה אחת שהצליחה", כתבה השופטת.
עדותו של שלמה מולה: הביקורת החריפה ביותר בפסק הדין הופנתה כלפי ח"כ לשעבר מולה, שנגדו כבר ניתן פסק דין. השופטת קבעה כי עדותו הותירה "שלל סימני שאלה" וכי ברי שלמולה "יש אינטרס שהחוב, כולו או חלקו, יושת על אחרים". היא דחתה כ"גרסה לא סבירה" את טענתו של מולה כי הוא הסכים לשלם מכיסו 40% מהחוב (כ-700,000 ש"ח) כ"אקט אלטרואיסטי" רק משום שהוא לא יודע לאן נעלם הכסף.
השופטת אף ציינה כי מולה העלה בחקירתו גרסה תמוהה לפיה חתם על "הסכם פיקטיבי" עם התובעת, כדי שזו תוכל להציגו לבנק ולקבל הלוואה . השופטת קבעה כי מולה פועל "בחזית ישירה נגד האינטרסים של הנתבעת" וכי התובעת שגתה כשהסתמכה על בדיקות שביצע עבורה אדם שהוא "בעל אינטרס נוגד".
באופן מפתיע, פסק הדין חושף הודאה של נציג הבנק האתיופי עצמו (התובע 2). נציג הבנק, טדלה נגישו, העיד כי אירעה "טעות מצד הבנק האתיופי". עקב אותה טעות, מסמכי השחרור של הסחורה (מסמכי ה-CAD) נשלחו לכתובת הפרטית של בעלי מניות הנתבעת, במקום להישלח לבנק המטפל שהיה אמור לשחררם רק כנגד תשלום. אותו פקיד בנק שטעה, כך העיד הנציג, פוטר מעבודתו ואף נחקר בחשד למעילה. השופטת תהתה מדוע התובעת לא הציגה את דוח החקירה הפנימי בעניינו של הפקיד.
לבסוף, קבעה השופטת כי התביעה מבוססת על טענות חמורות של "מרמה וגניבה", הדורשות נטל הוכחה מוגבר. התובעת "כשלה בהבאת הראיות הנחוצות" ולא סיפקה ראיות קונקרטיות משטראוס שיוכיחו מי קיבל את הסחורה ומי קיבל את התשלום עבורה.
"יש לדחות מכל וכל את התביעה נגד גלובל אדיס, חסון וקוטלר", סיכמה השופטת. היא חייבה את התובעים, הקואופרטיב והבנק האתיופי, לשלם לנתבעים הוצאות משפט בסך 15,000 ₪ ושכר טרחת עורך דין בסך 100,000 ₪.
ת"א 29472-11-20
