מושב אוהד חויב להכיר בעסקת מכר נחלה ולאפשר לרוכשת להשתתף בהרחבה
בית המשפט המחוזי דחה את טענת המושב כי הרוכשים פעלו "במחשכים" ובחוסר תום לב , קבע כי הזכות לנחלה נוספת קשורה לנכס ולא לחברות באגודה , ומתח ביקורת על הנהלת המושב שסירבה על הסף לדון בבקשת הקבלה של הרוכשת הצעירה.
בפסק דין חריף ונוקב, קיבל בית המשפט המחוזי בבאר שבע את תביעתן של עדן צרויה ואיריס פינקלמן נגד "אוהד-מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ". בפסק הדין, שניתן ב-10 בנובמבר 2025, קיבל כבוד השופט גד גדעון את כלל הסעדים שביקשו התובעות. השופט הורה לאגודה השיתופית לחתום על כל המסמכים הנדרשים להעברת הזכויות בנחלה על שם צרויה, לדון באופן ענייני בבקשתה להתקבל כחברה באגודה תוך 60 ימים, והצהיר כי היא זכאית לזכות להמליץ על מועמד לנחלה נוספת במסגרת הרחבת המושב – זכות שהמושב ניסה לשלול ממנה. בנוסף, המושב חויב לשלם לתובעות הוצאות משפט בסך 45,000 ש"ח.
תחילתה של הפרשה ב-25 במרץ 2012, אז רכשה התובעת מס' 2, גב' איריס פינקלמן, את הזכויות בנחלה מס' 28 במושב אוהד מהבעלים דאז, הגב' חגית דינר ז"ל. על פי הנטען והוכח בבית המשפט, הרכישה בוצעה על ידי פינקלמן בנאמנות עבור אחייניתה, שחר צרויה, שהייתה קטינה באותה עת ולכן לא יכלה לרכוש את הנחלה בעצמה. מי שמימנו את הרכישה בפועל היו דודה של התובעת, דוד צרויה (אביה של שחר), ואביה של התובעת, יואב צרויה, המנהלים עסק חקלאי משותף. העסקה דווחה לרשויות המס, אך רישום הזכויות על שם פינקלמן התעכב במשך שנים בשל חריגות בנייה שהיו קיימות בנחלה עוד טרם הרכישה.
הסאגה הגיעה לפתחו של בית המשפט בשנת 2021, כאשר נודע לגב' פינקלמן כי המושב עתיד לבצע הרחבה, במסגרתה כל בעל זכויות בנחלה יהיה זכאי להמליץ על מועמד לקבלת נחלה נוספת. פינקלמן פנתה למושב, הודיעה כי יש לראות בה כבעלת הזכויות, ואף צירפה המחאה על סך 40,000 ש"ח כנדרש כתנאי להשתתפות בהליך. אלא שהמושב, לטענת התובעות, השיב את ההמחאה וסירב להכיר בזכויותיה.
בעקבות זאת, ב-19 במאי 2021, נחתם הסכם נוסף בו העבירה גב' פינקלמן (הנאמנה) את מלוא זכויותיה בנחלה לתובעת מס' 1, עדן צרויה, ללא תמורה. בא כוח התובעות פנה למושב ב-5 באוקטובר 2021 עם כל המסמכים הנדרשים לחתימת המושב על העברת הזכויות מדינר ז"ל לפינקלמן, ומפינקלמן לצרויה, וכן ביקש להתחיל בהליכי קבלתה של צרויה כחברה באגודה.
לטענת התובעות, המושב התעלם מפניותיהן המרובות , ורק במאי 2022 השיב כי חסרים מסמכים, מבלי לפרט אילו. התובעות טענו כי ברקע התנהלות זו עומד סכסוך בין משפחת צרויה לבין גורמים בהנהלת המושב. כאשר המושב הודיע על קיום הגרלת המגרשים הנוספים ב-15 בדצמבר 2022, תוך התעלמות מוחלטת מזכויותיה של צרויה, הוגשה התביעה הדחופה.
המושב (הנתבעת) טען להגנתו כי התביעה הוגשה בחוסר תום לב, וכי אף אחת מהתובעות אינה חברת אגודה ומעולם לא הגישה בקשה להתקבל. הנתבעת הדגישה את השיהוי של 9 שנים מאז הרכישה ועד הפנייה , וטענה כי פינקלמן מעולם לא גרה במושב ולא ביקשה את הסכמת האגודה לרכישה, כנדרש בתקנון. לטענת המושב, הזכות להמליץ על נחלה נוספת שמורה לחברי אגודה בלבד. הנתבעת הסתמכה על סעיפים 64 ו-65 לתקנון, הקובעים כי לא ניתן להעביר זכויות ללא אישור האגודה. הנתבעת טענה כי העסקאות בוצעו "במחשכים", וכי טענת הנאמנות הומצאה רק כדי להתגבר על המכשולים, מה גם שלא דווחה כעסקת נאמנות לרשויות המס.
השופט גד גדעון דחה את טענות המושב אחת לאחת וקיבל במלואה את גרסת התובעות, אותה מצא אמינה ונתמכת בראיות.
ראשית, בית המשפט קבע כי טענת הנאמנות אמינה, ונתמכה בעדויות קוהרנטיות של גב' פינקלמן, יואב ודוד צרויה. השופט ציין במיוחד את עדותה של עו"ד אורית סער, שייצגה את המוכרת המנוחה (גב' דינר), כעדות ניטרלית ומהימנה. עו"ד סער העידה כי פנתה למושב לקבלת אישורים כבר בשנת 2013, ונענתה ב"תשובה בוטה". בכך נדחתה לחלוטין טענת המושב כי פעל "במחשכים". השופט קבע כי המושב ידע על העסקה סמוך לאחר כריתתה, ואף מזכיר המושב דאז חתם על הצהרה למס שבח בגינה.
שנית, נדחתה הטענה כי היה צורך באישור מראש של המושב. השופט קיבל את עדות עו"ד סער כי "פרה רולינג" לא היה נוהג מקובל באותה תקופה, וציין כי יו"ר ועד האגודה, מר רונן כהן, הודה בחקירתו כי אין מדובר בהוראת דין או תקנון מחייבת, אלא רק ב"נוהג".
שלישית, וחשוב מכל, השופט קבע כי תוקף הסכם המכר בין דינר לפינקלמן אינו מותנה בקבלתה של פינקלמן כחברה באגודה. ממילא, פינקלמן פעלה כנאמנה ולא התכוונה כלל להיות חברה. בית המשפט מתח ביקורת על סירוב המושב לחתום על המסמכים, וכן על העובדה שבקשתה של עדן צרויה להתקבל כחברה כלל לא נבחנה ו"סורבה על הסף". השופט ציטט את עדותו של יו"ר הוועד, מר כהן, שהודה: "עדן צרויה, אנחנו לא מכירים את עדן צרויה… נשמח להכיר אותה ונשמח לחתום על העברת זכויות אם בית המשפט תגידו לי, תעבירו".
בנקודת המחלוקת המרכזית – הזכות לנחלה הנוספת – קיבל השופט את עמדת התובעות במלואה. הוא קבע כי הזכות להמלצה אינה מסורה אישית לחבר האגודה, אלא כרוכה בזכויות בנחלה. השופט ביסס קביעה זו על דבריו של בא כוח הנתבעת עצמו בדיון קודם, לפיהם בהגרלה השתתפו "כל בעלי המשקים" והזכות "היתה נשמרת לנחלה". יתרה מכך, יו"ר המושב, מר כהן, הודה בחקירתו כי אלמלא המכר, זכות ההמלצה הייתה נתונה ליורשיה של גב' דינר ז"ל, אף שאינם חברי אגודה. לאור זאת, פסק השופט, כי ככל שתאושר העברת הזכויות על שם צרויה ברמ"י, תהא נתונה לה זכות ההמלצה, כפוף לתשלום הוצאות הפיתוח.
ת"א 33765-12-22
