פסיקה עקרונית: בית המשפט העליון קבע כי תאגיד זכאי לפיצוי על נזק לא-ממוני בעוולת לשון הרע
בפסק דין הדוחה ערעור של בעלי נחלה במושב, קבע השופט אלכס שטיין כי גם תאגיד מסחרי בעל מטרות רווח סובל מפגיעה ב"שם הטוב" וב"מעמד הציבורי" שלו, אף אם לא נגרם לו נזק כספי. מנגד, השופטת רות רונן קבעה בעמדת מיעוט עקרונית כי יש להבחין: חברה מסחרית רגילה, שכל מטרתה הפקת רווח, אינה יכולה לתבוע על נזק שאינו כלכלי.
בפסק דין עקרוני ומנומק, שניתן ב-9 בנובמבר 2025, קבע בית המשפט העליון ברוב דעות כי תאגיד זכאי לתבוע ולקבל פיצויים בגין נזק לא-ממוני שנגרם לו כתוצאה מפרסום לשון הרע, וזאת במסלול הרגיל של הוכחת נזק (לפי סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע). הקביעה מרחיבה את ההגנה על ה"שם הטוב" של תאגידים, וקובעת כי פגיעה במוניטין ובמעמד הציבורי של תאגיד היא נזק בר-פיצוי, גם אם אינה מתורגמת באופן מיידי להפסד כספי.
ההחלטה ניתנה בהרכב השופטים אלכס שטיין, רות רונן ויעל וילנר, במסגרת בקשת רשות ערעור שהתמקדה כולה בשאלה משפטית זו.
שורשי הפרשה בסכסוך ארוך שנים במושב רמת רזיאל. המבקשים, יוסף ואיירין גרנות, הם בעלי נחלה במושב אך בקשתם להתקבל כחברים באגודה השיתופית המנהלת את המקום נדחתה. על רקע זה, הגישה האגודה (המשיבה) תביעת לשון הרע נגד בני הזוג גרנות בגין ארבעה פרסומים שונים.
בפרסומים אלה ייחסו בני הזוג לוועד האגודה מעשים פסולים חמורים, בהם נקיטת אכיפה סלקטיבית כלפיהם, שימוש בכספי האגודה למטרות לא כשרות, ונטילת כספים בלתי חוקית מהתושבים לטובת מטרות אישיות של חברי הוועד.
בית משפט השלום קיבל את התביעה וקבע כי שלושה מהפרסומים מהווים לשון הרע, ודחה את טענות ההגנה של "אמת בפרסום" או "תום לב". בית המשפט פסק לאגודה פיצוי בסך 80,000 ש"ח, וזאת בגין נזק לא ממוני שהוכח. הנזק שנקבע כלל פגיעה במרקם החיים במושב, יצירת שסע עמוק בין החברים, ופגיעה במוניטין האגודה שהתבטאה, בין היתר, בסירוב של חברים ליטול חלק בפעילות השוטפת או לשמש כחברי ועד. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורם של בני הזוג גרנות, ואישר את הקביעה כי תאגיד זכאי לפיצוי על נזק לא ממוני.
המחלוקת בעליון: האם לתאגיד יש "שם טוב"?
הערעור לבית המשפט העליון, שהוגש בשם בני הזוג גרנות, התמקד בשאלה המשפטית בלבד: האם תאגיד, בהיותו "ישות משפטית מלאכותית", יכול כלל לסבול "נזק לא ממוני"? לטענתם, לתאגיד אין "נפש" והוא אינו חווה עוגמת נפש או השפלה. לשיטתם, האינטרס היחיד של תאגיד הוא ממוני, ולכן רק פגיעה כלכלית (הפסד כספי) יכולה להיחשב כ"נזק" בר-פיצוי.
מנגד, האגודה טענה כי תכלית האגודה אינה רק השאת רווחים, אלא גם רווחה קהילתית, וכי הפסיקה הכירה ביכולתו של תאגיד לתבוע על נזק כזה.
הכרעת השופט שטיין: "שם טוב" הוא נכס גם ללא רווח
השופט אלכס שטיין, שכתב את פסק הדין העיקרי, דחה את הערעור וקבע באופן נחרץ כי כל תאגיד, כולל תאגיד שפועל למטרות רווח בלבד, זכאי לתבוע פיצוי בגין נזק לא ממוני שהוכח.
שטיין נימק כי אף שלתאגיד אין "נפש" והוא אינו יכול לחוות "כאב וסבל", אין ספק שהוא מחזיק ב"אינטרסים שאינם ממוניים, ובראשם מוניטין ומעמד ציבורי". פגיעה במוניטין זה הופכת את התאגיד ל"אטרקטיבי פחות", גם אם אין הפסד כספי מיידי. הוא הסביר כי מאחורי התאגיד עומדים אנשים בשר ודם (בעלי מניות ומנהלים), ופגיעה בשם התאגיד פוגעת ביכולת למשוך אותם.
השופט שטיין קבע כי אין הבדל בהקשר זה בין תאגיד מסחרי לתאגיד ציבורי. הוא אף השתמש בהיגיון משפטי, וציין כי מאחר שבית המשפט העליון כבר פסק בעבר (בפרשת פלבסקי) שתאגיד יכול לקבל פיצוי סטטוטורי (ללא הוכחת נזק), אין כל סיבה למנוע ממנו פיצוי כאשר הוא כן מוכיח נזק לא ממוני, שלעיתים עשוי להיות גבוה יותר מהתקרה הסטטוטורית.
עמדת השופטת רונן: יש להבחין בין סוגי התאגידים
השופטת רות רונן הסכימה עם התוצאה (דחיית הערעור), אך חלקה על הנמקתו של שטיין באופן מהותי. לשיטתה, חובה להבחין בין סוגי התאגידים.
- תאגיד פוליטי/ציבורי (כמו מפלגה): ברור שזכאי לפיצוי לא-ממוני. מטרתו אינה כסף, ופגיעה בשמו הטוב פוגעת ישירות ביכולתו לקדם את מטרותיו.
- חברה מסחרית (בע"מ): לדעת רונן, חברה כזו אינה זכאית לפיצוי לא-ממוני. היא מסבירה כי לפי חוק החברות, תכליתה היחידה של חברה היא "השאת רווחיה". "שמה הטוב" הוא נכס כלכלי בלבד. אם הפרסום לא גרם להפסד כלכלי (ישיר או עקיף, היום או בעתיד), אזי "אין מדובר בנזק שהוא בר-פיצוי". אם מנהלי החברה נפגעו אישית, עליהם לתבוע באופן אישי.
- התאגיד בתיק זה (אגודה שיתופית): כאן, קבעה רונן, הדין שונה. אגודה שיתופית אינה חברה בע"מ. מטרותיה, על פי פקודת האגודות השיתופיות, כוללות גם "עזרה הדדית" ו"שיפור תנאי חיים" – מטרות חברתיות וקהילתיות. במקרה זה, הנזק שהוכח (שסע קהילתי, חוסר נכונות להתנדב) פגע ישירות במטרות הלא-כלכליות של האגודה, ולכן היא זכאית לפיצוי.
השופטת יעל וילנר הסכימה עם עיקרי פסק דינו של שטיין ועם התוצאה. היא ציינה כי אינה רואה צורך להכריע במחלוקת העקרונית בין שטיין לרונן בנוגע לחברות מסחריות, כיוון שהאגודה במקרה זה בבירור אינה תאגיד שמטרתו רווח בלבד.
בסופו של דבר, הערעור נדחה והחיוב בסך 80,000 ש"ח נותר על כנו.
רע"א 41402-12-24
