תביעת הענק נדחתה: ביהמ"ש קבע כי חברי ועדת איתור שהפיצו שמועה על הטרדה מינית – חוסים תחת הגנת "תום הלב"

תביעת הענק נדחתה: ביהמ"ש קבע כי חברי ועדת איתור שהפיצו שמועה על הטרדה מינית – חוסים תחת הגנת "תום הלב"

עו"ד פעיל בולט בקהילת העיוורים, תבע חצי מיליון שקל משתי חברות הנהלה ב"מרכז לעיוור" שטענו בוועדת איתור כי "הטריד שתי נשים". השופטת נאוה ברוורמן דחתה את התביעה וקבעה: למרות שמדובר בלשון הרע, הן פעלו מתוך "חובה מוסרית וחברתית" בתפקידן, ולא בכוונה לפגוע.

דרמה משפטית וציבורית שזעזעה את הנהלת "המרכז לעיוור בישראל" הגיעה לסיומה בפסק דין תקדימי, הדן בגבול שבין חובת הדיווח של חברי ועדת איתור לבין הוצאת לשון הרע. ביום 9 בנובמבר 2025 , דחה בית משפט השלום בתל אביב-יפו את תביעת הדיבה בסך 500,000 שקלים שהגיש עורך דין ופעיל זכויות עיוורים נגד שתי חברות הנהלה אחרות בארגון, שרה נחום ורות פריד. השופטת הבכירה נאוה ברוורמן קבעה כי אף שהדברים שנאמרו עליו מהווים לשון הרע חמורה, הנתבעות מוגנות משום שפעלו בתום לב במסגרת תפקידן.

הפרשה החלה ב-8 במרץ 2021, במהלך ישיבת "זום" של ועדת האיתור של המרכז לעיוור, שנועדה לבחון מועמדים לתפקיד מנכ"ל הארגון. עורך הדין דמות מוכרת בקהילה, לקוי ראייה בעצמו ויו"ר "צמד" (ארגון נעזרי כלבי נחייה), היה אחד המועמדים המובילים לתפקיד.

במהלך הישיבה, הטיחו הנתבעות, שרה נחום ורות פריד, שהיו שתיהן חברות בוועדת האיתור, טענה קשה. על פי תמלול הישיבה שצורף לתיק, אמרה פריד לחברי הוועדה: "…מה שאני הולכת לומר יש גם, זה די מבוסס, כי מדובר על שתי נשים ואני יודעת מי הן, שטענו שהוא הטריד אותם מינית. אז בבקשה לתשומת ליבכם". נחום חיזקה את דבריה והוסיפה: "אני גם שמעתי את זה משמועות מכמה אנשים… זה מרתיע אותי".

בנוסף, עורך הדין טען כי הנתבעות הפיצו "פרסום שני", שמועה נוספת לפיה הוא, במסגרת עבודתו כעורך דין, ייצג אדם עיוור בתביעה נגד רכבת ישראל וגבה ממנו שכר טרחה שערורייתי של 70% מסכום הזכייה.

עורך הדין טען בכתב תביעתו כי מדובר בדברי בלע שהופצו במטרה לחסל את מועמדותו וגרמו לו לבושה והשפלה. הוא טען כי הנתבעות הציגו שמועות כעובדות מבוססות ופעלו מתוך כוונה ברורה לפגוע בו.

עוד בטרם הגיעה התביעה האזרחית להכרעה, היא התנהלה במקביל בזירה הפלילית. עורך הדין הגיש קובלנה פלילית פרטית נגד נחום ופריד בגין אותן טענות. ואולם, ההליך הפלילי הסתיים בזיכוי מלא ומוחלט של השתיים. בית המשפט בהליך הפלילי קבע כי לא הוכחה "כוונה לפגוע" מצדן, יסוד הנדרש להרשעה פלילית בלשון הרע.

הלה לא ויתר והגיש ערעור על הזיכוי. ב-22 באוקטובר 2025, שבועות ספורים לפני פסק הדין האזרחי, נדחה גם הערעור. בית המשפט המחוזי, שדן בערעור, אף מתח ביקורת על עצם ניהול ההליך וקבע כי "מלכתחילה לא היה מקום לנקוט הליך של קובלנה פלילית בעניין זה".

בפסק הדין האזרחי, ניתחה השופטת ברוורמן את האירועים צעד אחר צעד. היא קבעה נחרצות כי אין ספק שהדברים שנאמרו בוועדת האיתור מהווים לשון הרע. "סבורה אני, שפרסום של 'שמועה', לפיה התובע הטריד מינית שתי נשים, עלול להשפילו ולבזותו בעיני הבריות. וכן, פרסום זה עלול גם לפגוע במשרתו של התובע", כתבה השופטת, והוסיפה: "ללמדך – הנתבעות פרסמו לשון הרע בעניינו של התובע".

השופטת גם דחתה מכל וכל את טענת ההגנה של "אמת בפרסום". היא ציינה כי הנתבעות עצמן העידו שמדובר ב"שמועה" ולא הוכיחו את אמיתותה. למעשה, במהלך עדותה הודתה רות פריד כי המידע לא היה מבוסס וכי כלל לא האמינה שהלוי הטריד. משכך, קבעה השופטת כי הגנת "אמת בפרסום" אינה עומדת לנתבעות.

אולם, נקודת המפנה בפסק הדין הייתה קבלת הגנת "תום הלב" לפי סעיף 15(2) לחוק, הקובע הגנה למי שפרסם דבר מתוך "חובה חוקית, מוסרית או חברתית".

השופטת ברוורמן קבעה כי היא "השתכנעתי… שהנתבעות בהיותן חברות בוועדת האיתור, חשו שחובתן המוסרית והחברתית הינה למסור לחברי הוועדה, את 'השמועה'". היא קבעה כי הנתבעות לא פעלו מתוך כוונה לפגוע בעורך הדין, אלא מתוך תחושת אחריות ציבורית, והשאירו את הבדיקה לשיקול דעת הוועדה.

השופטת חיזקה את קביעתה בכך שהדיון התקיים בפורום פנימי וסגור, וכאשר חברי ועדה אחרים מחו על הדברים, הנתבעות חזרו בהן ואף התנצלו בפני הלוי בשיחות טלפון מאוחר יותר.

באשר לפרסום השני (תביעת הרכבת), קיבלה השופטת את ממצאי ההליך הפלילי, שקבעו כי רות פריד כלל לא פרסמה את הדברים, אלא רק הפנתה חבר ועד אחר להודעת וואטסאפ שכתב אדם שלישי.

בסיום פסק הדין, מתחה השופטת ביקורת על התנהלותו של התובע. היא ציינה כי רות פריד העידה שקיבלה את המידע על ההטרדות מאדם בשם יאיר מרכוס, "פעיל בקהילת העיוורים". השופטת תהתה מדוע הלה בחר לתבוע את הנתבעות, שהיו "צינור" להעברת השמועה, אך לא זימן לעדות ואף לא תבע את מרכוס, מקור השמועה. "סבורני שהדבר עומד לתובע לרועץ", כתבה.

השופטת ברוורמן דחתה את התביעה במלואה וחייבה את התובע, לשאת בהוצאות הנתבעות בסך כולל של 45,000 שקלים.

ת"א 4961-02-22

שתפו:

צריכים סיוע משפטי?

השאירו פרטים או התקשרו
ונחזור אליכם בהקדם