"מעתה ואילך, התגובה השיפוטית תשתנה": שופטת דחתה תביעת מקרקעין על הסף והטילה הוצאות אישיות על עורך דין שהמציא 9 פסקי דין באמצעות בינה מלאכותית
תביעה לבעלות על קרקע בירושלים, שהתיישנה לפני עשורים, נדחתה על הסף בפעם השלישית. השופטת חנה מרים לומפ מצאה כי עורך הדין של התובע בדה 9 מתוך 11 אסמכתאות משפטיות בעזרת AI, הסתיר הליכים קודמים ופעל ב"חוסר תום לב קיצוני". ב"כ התובע חויב אישית ב-4,000 ₪ לאוצר המדינה.
פסק דין חריף ויוצא דופן שניתן בבית המשפט המחוזי בירושלים חושף תופעה מדאיגה של שימוש חסר אחריות בבינה מלאכותית בעולם המשפט, ומבהיר כי בתי המשפט לא יגלו עוד סבלנות כלפיה. בפסק דין מנומק שניתן ביום 12 בנובמבר 2025, דחתה כבוד השופטת חנה מרים לומפ על הסף תביעה לבעלות במקרקעין, אך לא רק בשל היותה מופרכת וחסרת בסיס משפטי; אלא במידה רבה בשל התנהלותו הפסולה של בא כוח התובע.
במהלך הדיון בבקשת המדינה לסילוק על הסף, התעורר חשדה של השופטת לומפ לגבי האסמכתאות שהוצגו בתגובת התובע. לאחר בדיקה מעמיקה, התגלתה התמונה המטרידה: מתוך 11 פסקי דין שעליהם ביסס עו"ד אשקר את טיעוניו, 9 התגלו כבדויים לחלוטין – כאלה "שלא היו ולא נבראו".
כאשר נשאל על כך, הודה עורך הדין כי "נעשה שימוש בכלי בינה מלאכותית לצורך כתיבת טענותיו". הוא טען כי מדובר בטעות שנעשתה בתום לב, וכי הוא "לא ידע שכלי בינה מלאכותית אינם מדויקים".
השופטת לומפ לא קיבלה את ההסבר כפשוטו וראתה במעשה חומרה יתרה. "עורך דין המגיש כתב בית-דין שתוכנו בדוי, תוך שהוא נסמך על אסמכתאות שאינן קיימות, מועל בחובותיו", קבעה, תוך שהיא מצטטת פסיקה קודמת בעניין פלונית. היא הוסיפה וציטטה פסק דין עדכני של שופט העליון נעם סולברג, שקבע כי הסבלנות למקרים אלו "פקעה", וכי "מעתה ואילך, יוחזקו העוסקים במלאכה כ'מוּתְרים ועומדים'; התגובה השיפוטית – תשתנה בהתאם".
"די היה בהתנהלותו הפסולה של בה כוח התובע", סיכמה השופטת לומפ, "על מנת לדחות את התביעה על הסף, ולחייב את בא כוח התובע בתשלום הוצאות אישיות". בהתאם לכך, היא הטילה עליו חיוב אישי בסך 4,000 ₪ לאוצר המדינה, בגין "השימוש בכלי בינה מלאכותית ללא בדיקה וללא ביקורת".
למעלה מן הצורך, ולאחר שקבעה כי די היה בבדיית האסמכתאות כדי לדחות את התביעה, פנתה השופטת לומפ לנתח את סיכויי התביעה לגופם – ומצאה כי היא מופרכת מיסודה ודינה להידחות מכל טעם אפשרי.
התביעה, שהוגשה על ידי יעקב כהן, כוונה נגד מדינת ישראל וחברת הימנותא בע"מ. כהן טען כי רכש זכויות בקרקע בירושלים בשנת 2010 מאדם בשם בהא אלדין דרויש, אשר קיבל אותה מאביו, עזאת. לטענת התובע, עזאת כלל לא מכר את הקרקע להימנותא, וכי הקרקע עומדת ריקה מאז 1970.
אלא שזו הייתה הפעם השלישית שטענות אלו הובאו לבית המשפט. הליך ראשון שהחל דרויש הופסק. הליך שני, שהגיש כהן בעצמו ב-2016, נמחק לאחר שלא נתן מענה לטענת התיישנות שהעלתה המדינה.
גם בתביעה הנוכחית, העילה המרכזית לדחייה הייתה התיישנות. המדינה הוכיחה כי עסקת המכר בין עזאת (או מיופה כוחו) לנתבעת 3 בוצעה ב-6 ביולי 1970, והעברת הזכויות למדינה נרשמה בפנקס השטרות ב-25 באפריל 1975. מאחר שמדובר במקרקעין לא מוסדרים, תקופת ההתיישנות היא 15 שנה בלבד. השופטת קבעה כי עילת התביעה נולדה, לכל המאוחר, בשנת 1975 , וכי מירוץ ההתיישנות חל גם על התובע כ"חליפו" של הבעלים המקורי. "מיותר לציין", העירה, "כי משך הזמן עולה בהרבה על 15 שנה".
השופטת מצאה כשלים חמורים גם בטענותיו המהותיות של התובע. כהן טען כי יש לו "זכות מעין קניינית" מכוח הלכת אוצר החייל, וכי דיווח על העסקה לרשויות המס ואף קיבל אישור לרישום.
אלא שהמדינה, בתגובתה, חשפה תמונה הפוכה: הדיווח לרשויות המס היה על "עסקה על תנאי" – כשהתנאי היה זכייה בפסק דין בהליך הראשון. יתרה מכך, המדינה הציגה מסמכים לפיהם רשות המיסים ביטלה את השומה על העסקה ב-16 בפברואר 2020, "לאחר שלא הוצגו אסמכתאות נאותות לבעלותו של עזאת". השופטת קבעה כי "פועל יוצא מכך הוא שלתובע אין כל מסמך שיכול ללמד על זכות קניינית". גם טענתו נגד האפוטרופוס לנכסי נפקדים נדחתה בגין "היעדר יריבות", שכן חלקו של האפוטרופוס בקרקע (1/7) הגיע מנפקד אחר, שכלל אינו קשור לעזאת.
לבסוף, השופטת הקדישה פרק נרחב ל"שימוש לרעה בהליכי משפט וחוסר תום לב" מצד התובע. היא מנתה שורה של מעשים פסולים:
-
הסתרת ההליך הקודם: בכתב התביעה, התובע השמיט את קיומו של ההליך השני, שבו נמחקה תביעתו בדיוק בשל טענת ההתיישנות.
-
אי צירוף מסמכים: התובע נמנע מצירוף מסמכים מהותיים, כמו הסכם המכר שבינו לבין אלדין.
-
הסתרה אקטיבית: התובע הסתיר את העובדה שעסקת המכר שלו הייתה מותנית.
-
ציטוט מטעה: התובע ציטט באופן לא מדויק ומטעה מפרוטוקול דיון בהליך הראשון, כדי לנסות לטעון שבית המשפט הכיר בזכויותיו.
-
בדיית פסקי דין: וכמובן, השימוש ב-AI לבדית אסמכתאות משפטיות.
"כל זאת מלמד כי התובע נהג בחוסר תום לב", סיכמה השופטת, "תוך ניסיון לנצל את המערכת המשפטית לצורך ביסוס בעלות במקרקעין ללא הוכחות או טענות קונקרטיות".
התביעה נדחתה על הסף, והתובע, יעקב כהן, חויב לשלם לנתבעות הוצאות בסך 16,000 ₪.
ת"א 50305-07-24
