סאגה משפטית בת 20 שנה: בית המשפט המחוזי הפך החלטה וקבע מי נושא בנטל ההוכחה כשהצוואה המקורית נעלמה
בפסק דין מהותי, ביטל ביהמ"ש המחוזי מרכז-לוד פסק דין שאישר צוואה מ-2005 לטובת נכד, אף שהמקור שלה אבד. השופטים קבעו כי בניגוד לקביעת הערכאה הקודמת, במקרה של "ספק ממשי" באותנטיות, נטל ההוכחה מוטל על מבקש הקיום ולא על המתנגד. התיק הוחזר לביהמ"ש למשפחה לבחינה מחודשת של שאלת האותנטיות בלבד.
בית המשפט המחוזי מרכז-לוד קיבל לאחרונה ערעור על פסק דין של בית המשפט לענייני משפחה, במסגרת סכסוך ירושה מורכב ורב שנים, שראשיתו בצוואה שנחתמה לכאורה בשנת 2005. בפסק דין שניתן ב-12 בנובמבר 2025, קבע הרכב השופטים צ. ויצמן (אב"ד), א. סתיו, וצ. גרדשטיין פפקין, כי הערכאה הקודמת שגתה משפטית כאשר קבעה שנטל הוכחת הזיוף מוטל על המתנגדת לצוואה, וזאת בנסיבות בהן עותק הצוואה המקורי אבד וקיימות תהיות משמעותיות לגביה.
התיק הוחזר לבית המשפט קמא, אשר יידרש כעת לבחון מחדש שאלה אחת בלבד: האם המשיב, המבקש לקיים את הצוואה לטובתו, עמד בנטל להוכיח כי המנוח אכן חתם על הצוואה.
במרכז הפרשה עומד עיזבונו של המנוח, י. ח. ז"ל, שנפטר ב-22 בנובמבר 2005. המנוח הותיר אחריו שלושה ילדים. אחד מהם, יוסף ז"ל, נפטר בשנת 2010 והותיר אחריו שמונה ילדים, ביניהם המערערת (א.) והמשיב (ש. ח.) בתיק זה.
הסאגה המשפטית החלה כאשר התברר כי בשנת 2009 ניתן צו ירושה בעניינו של המנוח, שקבע כי בנו יוסף הוא יורשו היחיד. צו זה הוצא על סמך מצג שווא, שכן למנוח היו ילדים נוספים, והוא בוטל בסופו של דבר רק בשנת 2022.
במקביל, באפריל 2010, הגיש הנכד (המשיב) בקשה לקיום צוואה של סבו המנוח מיום 6 בספטמבר 2005, ולפיה הוא היורש הבלעדי של כל רכושו. להתנגדות זו הצטרף אביו, יוסף (שנפטר זמן קצר לאחר מכן). ההליך הראשון התנהל בעצלתיים, ובסופו של דבר, בדצמבר 2014, נמחק מחמת חוסר מעש.
חלפו כמעט שבע שנים, ורק בדצמבר 2021 הגיש המשיב בקשה חדשה לקיום הצוואה. לבקשה זו צורף עותק של הצוואה, הנושא חותמת "נאמן למקור" של בא כוחו, עו"ד שאול לוי. המערערת, אחותו של המשיב, הגישה התנגדות.
בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון (כב' השופטת מ' פולוס) דחה את ההתנגדות וקיבל את הבקשה לקיום הצוואה. המערערת העלתה שורת טענות כבדות משקל, ובהן זיוף, היעדר כשרות של המנוח (שמונה לו אפוטרופוס ימים ספורים לאחר החתימה הנטענת), מעורבות המשיב בעריכת הצוואה והתיישנות.
בית משפט קמא דחה את טענת ההתיישנות, בקובעו כי בקשה לקיום צוואה אינה כפופה להתיישנות. בנוגע להיעדר הצוואה המקורית, קבע בית המשפט כי יש להניח שהיא הוגשה בהליך הראשון ב-2010 ואבדה במזכירות בית המשפט, וזאת מכיוון שלא נדרש הליך נפרד להוכחת צוואה בהעתק.
באשר לטענות הזיוף והיעדר הכשרות, קבע בית המשפט כי המערערת נהגה ב"חוסר מעש מוחלט". אף שניתנו לה צווים לאיסוף מסמכים רפואיים ודוגמאות חתימה, היא לא הגישה בקשות למינוי מומחים. לפיכך, קבע בית המשפט כי הנטל להוכחת טענות אלו מוטל על המתנגדים, והם לא עמדו בו.
בית המשפט המחוזי, בפסק דינו, אישר את רוב קביעותיו של בית משפט קמא. הוא הסכים כי טענת ההתיישנות דינה להידחות, וכי הנטל להוכחת היעדר כשרות רפואית אכן היה על המערערת, והיא לא עמדה בו. גם הטענה בדבר מעורבות המשיב נדחתה.
אולם, בשאלה המרכזית – האותנטיות של הצוואה – קיבל המחוזי את הערעור וקבע כי בית משפט קמא שגה משפטית.
השופטים קבעו כי הכלל הרגיל הוא אכן שצוואה הנחזית כתקינה, הנטל מוטל על המתנגד. "עם זאת", הדגיש בית המשפט, "כאשר מתעורר ספק ממשי באמיתות הצוואה ובאשר להיותה מסמך אותנטי עליו חתם המצווה, אזי רובץ נטל ההוכחה לתקינותה של הצוואה לשכמו של המבקש לקיימה".
במקרה זה, שבו עותק המקור אבד, עדים לצוואה נפטרו, ונטענות טענות זיוף, אכן מתעורר "ספק ממשי".
בית המשפט המחוזי קבע כי קביעתו של בית משפט קמא, לפיה די בכך שהמתנגדים לא הוכיחו זיוף, אינה מספיקה. הערכאה הראשונה ביססה את פסק דינה על כך שהמתנגדים נכשלו, אך כלל לא קבעה ממצאים "לכאן או לכאן" בשאלה האם המשיב (מבקש הצוואה) אכן עמד בנטל שלו להוכיח שהחתימה על המסמך היא אכן חתימתו האותנטית של המנוח.
בהסתמכו על פסיקה קודמת (כגון ע"א 3186/97 היועץ המשפטי לממשל נ' נאק), הבהיר בית המשפט כי טענת זיוף "אינה אלא הכחשה באמיתות המסמך", ומשכך, הנטל להוכיח שהמסמך אותנטי נותר "עד הסוף מוטל" על המשיב, המבקש להסתמך על הצוואה.
כתוצאה מכך, הוחזר הדיון לבית המשפט לענייני משפחה, אשר יצטרך כעת להכריע האם המשיב עמד בנטל להוכיח שהצוואה אותנטית. כל יתר הקביעות, כולל חיוב המערערת בהוצאות בהליכי הביניים, נותרו על כנן.
עמ"ש 31434-03-25
