"גזלו סודות מסחריים ערב עזיבתן"?: ביהמ"ש המחוזי הוציא צו חלקי נגד נשות שיווק שהקימו חברה מתחרה
השופטת נועה גרוסמן קיבלה חלקית בקשה לצו מניעה, וקבעה כי נטילת רשימות הלקוחות ללא רשות "נגועה בחוסר תום לב". היא דחתה את טענתן כי הרשימות נלקחו רק לשמירת זכויותיהן הכספיות, אך הגבילה את תוקף הצו לשנה בלבד
בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו הוציא צו מניעה זמני נגד שתי נשות שיווק ומכירות וחברה חדשה שהקימו, לאחר שקבע כי הן נטלו שלא כדין רשימות לקוחות מפורטות ממעסיקתן הקודמת, חברת הנדל"ן אל.די.בי גלובל השקעות בע"מ, ערב עזיבתן. בהחלטה מיום 30 באוקטובר 2025, קבעה השופטת נועה גרוסמן כי אף שלא נחתם הסכם סודיות רשמי, עצם נטילת הרשימות בשעת לילה מאוחרת וללא רשות מהווה הפרה של חובת האמון ותום הלב. עם זאת, השופטת נמנעה ממתן צו גורף, הגבילה את האיסור רק לחלק מהרשימות שנגזלו, ותחמה את תוקפו לשנה אחת בלבד.
הפרשה החלה כאשר חברת "אל.די.בי גלובל השקעות" הגישה בקשה דחופה לצו מניעה נגד המשיבות: ליאל תורג'מן, אורלי גלוז, והחברה החדשה שהקימו, "תרה קפיטל בית השקעות". לפי הבקשה, תורג'מן (ליאל) וגלוז (אורלי) סיפקו לחברה שירותי שיווק ומכירות. ליאל עבדה מול החברה מאז 2020, ומנכ"ל המבקשת, כפיר למבז, העיד בתצהירו כי סמך עליה "בעיניים עצומות" ואפשר לה גישה "לסודות המסחריים ולנכסים העיקריים ביותר" של החברה. אורלי הצטרפה במאי 2025.
לטענת למבז, בחודש יולי 2025 החל להתברר לו כי השתיים "רקחו מזימה להקים חברה המתחרה" ופונות ללקוחות החברה ומציעות להם השקעות מתחרות. חשדו התגבר כשמצא במדפסת המשרדית טיוטת הסכם שכירות על שמן, ובמקביל חווה גל ביטולי עסקאות חסר תקדים בהיקף מיליוני שקלים.
הראיה המרכזית שהציגה המבקשת הייתה הודעת דוא"ל מיום 21 ביולי 2025, בשעה 21:49 בלילה. בהודעה זו, שלחה ליאל לאורלי 13 קבצים שונים של רשימות לקוחות ובעלי קרקעות, אותם למבז הגדיר כ"סודות המסחריים המשמעותיים והכמוסים ביותר" של החברה, שהושגו "בעמל רב ותוך השקעה של תשומות וממון רב". עוד נטען, כי כשהשתיים התבקשו להחזיר את הטלפונים הניידים שקיבלו מהחברה, הן החזירו אותם "כשהם מפורמטים" ומחוקים ממידע רב.
המשיבות לא הכחישו את נטילת הקבצים. בתצהירן טענו ליאל ואורלי כי החליטו לעזוב לדרך עצמאית לאחר שליאל חשה כי "אין לה אופק להתקדם מקצועית ולהפוך לשותפה". הן חששו מתגובתו של למבז ופעלו לשמור "כגיבוי" את המידע על העסקאות שביצעו, מחשש שהמבקשת תימנע מלשלם להן עמלות המגיעות להן (בסך מוערך של 100,000 ש"ח לליאל ו-30,000 ש"ח לאורלי).
לטענתן, הרשימות עצמן כלל אינן סוד מסחרי. הן טענו כי ערכן "לא עולה על ערכו של ספר טלפון מקיף", כי חלקן מידע פומבי הניתן לאיתור באינטרנט, וכי המבקשת כלל לא הגנה עליהן – היא לא החתימה אותן על הסכם סודיות והמידע היה נגיש במערכת ה-CRM. את מחיקת הטלפונים הסבירו כ"פעולה לגיטימית" לשמירה על פרטיותן.
השופטת גרוסמן דחתה את קו ההגנה של המשיבות. היא קבעה, לצורך ההליך הזמני, כי טענת ה"גיבוי לצורך מעקב עמלות" הופרכה בחקירה הנגדית. השופטת ציינה כי ליאל הודתה שניהלה רישומים משלה על העסקאות , ואורלי, שעבדה בחברה חודש וחצי בלבד, אישרה בעדותה כי כלל לא הייתה זקוקה לרשימות כדי להעריך את עמלותיה. השופטת תהתה: "מה הקשר של אורלי לכך? לשם מה היה צורך להעביר רשימות אלה גם אליה? ועוד בהיקף גדול כל כך". עוד דחתה השופטת את הטענה כאילו למבז עצמו נטל רשימות ממעסיקו הקודם (פדרמן), וקבעה כי מדובר ב"טענת אווירה" שאינה מכשירה את המעשה, מה גם שלמבז נתן הסבר משכנע כי הדבר נעשה ברשות.
השופטת קבעה כי רשימות הלקוחות אכן מהוות "סוד מסחרי" הראוי להגנה. היא הסבירה כי לא מדובר ברשימות כלליות, אלא בכאלה שהושקעו בהן "עבודה שקדנית" ו"מאמץ". הרשימות הכילו פרטים אישיים כגון מספרי טלפון, מיילים, אנשי קשר וסטטוס טיפול בלקוח ("הומר ללקוח", "בטיפול") – פרטים "שלא ניתן לאתר על נקלה".
השופטת גרוסמן הדגישה כי העובדה שלא נחתם הסכם סודיות אינה משנה. בהסתמך על פסיקות קודמות (עניין קריסטל), היא קבעה כי חובת שמירת הסוד היא "חובה מוחלטת ובגדר תנאי מכללא הנובע מעצם יחסי עובד ומעביד", ובמיוחד כאשר שררו יחסי אמון מיוחדים כפי שהעיד המנכ"ל למבז. "נטילת הרשימות… נעשתה בחוסר תום לב", פסקה השופטת. "התנהגות לכאורית זו, אינה יכולה להיות מוגנת על ידי 'חופש העיסוק'. על פניו, התנהלות זו אינה בגדר 'תחרות הוגנת'".
על אף הקביעות הנחרצות נגד המשיבות, השופטת סירבה לתת למבקשת את כל מבוקשה ופעלה על פי עיקרון המידתיות. היא בחנה את 8 קטגוריות הרשימות שנגנבו (שכללו יחד מאות אלפי רשומות) . היא החליטה להעניק הגנה רק ל-4 רשימות ספציפיות ו"מהודקות", הכוללות "בעלי קרקע" (909 שמות) , "הומר ללקוח בטיפול" (515 שמות) , "הומר ללקוח" (687 שמות) ו"לקוחות קיימים" (924 שמות).
לעומת זאת, היא התירה למשיבות לעשות שימוש ב-4 רשימות אחרות, שהוגדרו ככלליות ורחבות מדי, וכללו עשרות אלפי שמות של "כל המתעניינים" או "לחזור בפרויקט הבא". בנוסף, השופטת קבעה כי צו המניעה לא יינתן עד סיום ההליך העיקרי, כפי שביקשה המבקשת, אלא יוגבל לתקופה של 12 חודשים בלבד. לבסוף, המשיבות חויבו בהוצאות הבקשה בסך 30,000 ש"ח בתוספת מע"מ.
ת"א 4407-09-25
