בית המשפט בלם אישור הסדר פשרה בתיק Starwood; מינה בודק חיצוני לבחינת ההסדר
השופט מגן אלטוביה מתח ביקורת חריפה על ההסדר, קיבל את התנגדות הנאמן ורשות ני"ע, וקבע כי ההסדר מדיר קבוצה שלמה של מחזיקי אג"ח מפיצוי: "זו לא פשרה, זו הדרה"
בפסיקה משמעותית, דחה אתמול (12 בנובמבר 2025) בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בשבתו כבית משפט לעניינים כלכליים, את הבקשה לאישור הסדר פשרה בתובענה ייצוגית נגד חברת הדירוג S&P מעלות ונושאי משרה ב-Starwood West Limited. השופט מגן אלטוביה קיבל שורה של התנגדויות חריפות שהוגשו נגד ההסדר, ובראשן התנגדות נאמן מחזיקי האג"ח, וקבע כי בטרם יכריע בבקשה, ימונה בודק אובייקטיבי שיבחן את ההסדר על כלל היבטיו.
ההחלטה התקבלה במסגרת שתי בקשות לאישור תובענות ייצוגיות שאוחדו, האחת הוגשה על ידי אופרטו הפצת ניירות ערך בע"מ והשנייה על ידי פרוקסימה ניהול השקעות בע"מ. נגדן עמדו המשיבות, אס אנד פי גלובל רייטינגס מעלות בע"מ וכן שורה של דירקטורים ונושאי משרה.
לאחר הליך גישור ממושך של קרוב לשנה וחצי בפני פרופ' אסף חמדני, גיבשו הצדדים הסדר פשרה. אולם, לאחר פרסום ההודעה על ההסדר, הוגשו שלוש התנגדויות מרכזיות שטרפו את הקלפים.
ההתנגדות המשמעותית ביותר הגיעה מנאמן מחזיקי האג"ח, רזניק פז נבו נאמנויות בע"מ. הנאמן, שטען כי הוא מייצג 95% ממסת הנשייה של החברה וכי עמדתו נתמכת על ידי 99.98% מהמצביעים באסיפת המחזיקים, תקף את ההסדר בחזיתות רבות.
ראשית, הנאמן (בדומה למתנגד נוסף, מר אביהו בן-נר) טען כי הגדרת תתי-הקבוצות הזכאיות לפיצוי בהסדר הפשרה מדירה בפועל קבוצה גדולה של מחזיקים. בעוד בקשת האישור המקורית הגדירה את הקבוצה כמי שרכשו אג"ח עד יוני 2020 , הסדר הפשרה הגדיר תתי-קבוצות שנעצרו בתאריכים 14.10.2018 ו-14.2.2019. כתוצאה מכך, מחזיקים שרכשו אג"ח לאחר ה-14 בפברואר 2019 לא היו זכאים לכל פיצוי, אך ההסדר עדיין היה אמור לחול עליהם וליצור "מעשה בית דין" שימנע מהם לתבוע בעתיד.
שנית, הנאמן טען כי סעיף הוויתור על תביעות בהסדר רחב באופן מסוכן. הוא הזהיר כי הוויתור עלול לפגוע אנושות בתביעה אחרת, נפרדת וגדולה בהרבה (בסך 350 מיליון ש"ח), אותה מנהלים בעלי התפקיד בחברה נגד נושאי משרה, בעלי שליטה וגורמים נוספים. החשש היה שהנתבעים בתביעה הייצוגית כאן ישתמשו בסעיף הוויתור כדי לטעון לסילוק על הסף של תביעת הענק.
חשש זה הדהד גם בהתנגדות שהגישה החברה עצמה (באמצעות נאמניה, עו"ד צוריאל לביא ורון הדסי). החברה הוסיפה וטענה כי לא ברור מהו המקור הכספי לתשלום הפיצוי מצד הדירקטורים (כ-10 מיליון ש"ח ועוד 2.37 מיליון ש"ח שכר טרחה וגמול). אם הכסף מגיע מפוליסת ביטוח הדירקטורים (D&O), כפי שחששו הנאמן והחברה, הרי שהסדר הפשרה "ישתה" את יתרת הפוליסה ויפחית את הכיסוי הביטוחי שיוכל לשמש לפיצוי בתביעת ה-350 מיליון ש"ח, אם וכאשר תתקבל.
עמדת הנאמן זכתה לגיבוי מלא מהגורמים המקצועיים – משרד המשפטים ורשות ניירות ערך. הגורמים המקצועיים הדגישו כי יש לתת "משקל מיוחד" לעמדת הנאמן , והצטרפו לביקורת על הדרת חברי הקבוצה, על סעיף הוויתור הרחב, ועל חוסר הבהירות בנוגע למקורות הכספיים של הפשרה והפגיעה האפשרית בפוליסת הביטוח.
השופט אלטוביה קיבל את ההתנגדויות במלואן ודחה את עמדות הצדדים להסדר. בהחלטה נדירה בחריפותה, קבע השופט כי אין לאשר את ההסדר במתכונתו הנוכחית, וכי אין מנוס ממינוי בודק כנדרש בחוק.
השופט דחה את טענת המשיבים כי אין לתת משקל רב לעמדת הנאמן. השופט אף העיר כי "טוב היו עושים הצדדים אילו זימנו את הנאמן להליך הגישור".
בליבת החלטתו, מתח השופט ביקורת נוקבת על הדרת חלק מחברי הקבוצה מהפיצוי. הוא דחה את טענת המשיבים כי לאותם חברים "לא נגרם נזק", וקבע כי זו טענה שלא נבחנה. אם אכן סבורים שהם אינם זכאים, "נכון להחריג אותם במפורש מהקבוצה הייצוגית" כדי לאפשר להם לתבוע, ולא "לכבול אותם להסדר שאינו מועיל להם". את הפסקה הזו חתם השופט באמירה חדה: "במקרה כאן, חלק מחברי הקבוצה הייצוגית אינם מקבלים פיצוי בכלל וגם אינם מוחרגים מהקבוצה הייצוגית… זו לא פשרה זו הדרה".
השופט אלטוביה גם דחה את ניסיון הצדדים לטעון כי הליך הגישור הממושך בפני פרופ' חמדני מייתר את הצורך במינוי בודק. הוא ציין כי מהבקשה עצמה עולה שההסדר גובש על ידי הצדדים לאחר הגישור, וכי מכתבו של המגשר שהוגש לבית המשפט כלל לא התייחס למרבית טענות המתנגדים.
השופט סיכם וקבע כי על בית המשפט להגן על האינטרס של חברי הקבוצה הנעדרים מהמשא ומתן, וכי הוא אינו "חותמת גומי" להסדרי פשרה. לאור כל הפגמים שנפלו בהסדר, הוא הורה על מינוי בודק אובייקטיבי שיבחן את ההסדר, את ההתנגדויות ואת עמדות הגורמים המקצועיים. לצדדים ניתנו 10 ימים להגיש שם של מועמד מוסכם.
ת"צ 50994-03-19, ת"צ 31272-02-20
