"הכל מזויף": הקשישה הכחישה את חתימתה על כל המסמכים – ותביעת הפינוי שהגישה נדחתה
בית המשפט קבע כי בתה של התובעת, שניהלה בשמה את המשא ומתן, אישרה בווטסאפ את הארכת החוזה לשש שנים נוספות. השופט ביקר את עדותה הגורפת של התובעת, שהכחישה אפילו את חתימתה על ייפוי הכוח לעורך דינה: "לא ניתן לבסס ממצא כלשהו לטובתה".
בפסק דין נרחב ומנומק, דחה בית משפט השלום בחיפה תביעה לפינוי חקלאי משטח של 28 דונם במושב מגדים. התובעת, מסעודה רביבו, בעלת זכויות בקרקע , הגישה תביעה נגד חברת "אביעד גביע בע"מ", בטענה כי חוזה השכירות ביניהם פקע ב-12 בספטמבר 2024 וכי על הנתבעת לפנות את השטח. אלא שהשופט אבישי רובס, סגן נשיא בית המשפט, קיבל את עמדת הנתבעת במלואה, קבע כי החוזה הוארך כדין עד לשנת 2030, ומתח ביקורת חריפה על מהימנות עדותה של התובעת.
הסכסוך המשפטי נגע כולו לתוקפה של "תוספת להסכם", שלטענת הנתבעת האריכה את תקופת השכירות בשש שנים נוספות. התובעת טענה בתוקף כי מעולם לא הסכימה להארכה כאמור, כי המסמך אינו מוכר לה, וכי החתימה המתנוססת עליו אינה חתימתה. היא אף הוסיפה כי החתימה על התוספת אינה דומה כלל לחתימתה על ההסכם המקורי. בכתב התביעה נטען כי התובעת הינה אישה מבוגרת, בת 83, הסובלת מבעיות בריאותיות, וכי התנהלות הנתבעת גורמת לה לנזקים כבדים, בין היתר משום שהתחייבה כבר למסור את הקרקע לאדם אחר החל מינואר 2025.
מנגד, הנתבעת לא הכחישה את פרטי ההסכם המקורי משנת 2014, אך טענה כי ב-20 במאי 2021 נחתמה בין הצדדים תוספת להסכם. לפי תוספת זו, שהוארכה בעקבות מחלוקת שנתגלעה מול אגודת המושב, דמי השכירות הופחתו רטרואקטיבית לסך 14,500 ש"ח לשנה עד 2024, ולאחר מכן הוארכה התקופה בשש שנים נוספות (עד ספטמבר 2030) בדמי שכירות של 20,000 ש"ח לשנה, בתוספת תשלום חודשי של 3,000 ש"ח לאגודה.
הנתבעת ביססה את הגנתה על שתי טענות מרכזיות: ראשית, שהצדדים פעלו בפועל לפי התוספת להסכם, והתובעת קיבלה את דמי השכירות המופחתים (14,500 ש"ח) מאז 2021. שנית, וחשוב מכך, נטען כי מי שניהלה את כל המגעים והמשא ומתן בשם התובעת הייתה בתה, גב' מרגלית רביבו. הנתבעת הדגישה כי הבת הוסמכה לכך, כפי שנקבע גם בהליכי בוררות קודמים שניהלה התובעת מול המושב.
השופט רובס הקדיש חלק ניכר מפסק הדין לניתוח עדותה של התובעת עצמה, ומצא אותה כלא אמינה באופן מוחלט. הוא ציין כי התובעת, שהתייצבה לדיון חרף בקשה מוקדמת להעיד בהיוועדות חזותית , "סירבה להשיב לשאלות, התפרצה" ועמדה על כך ש"הכל 'מזוייף'".
במהלך חקירתה הנגדית, הכחישה התובעת באופן גורף את חתימותיה לא רק על התוספת להסכם השנויה במחלוקת, אלא כמעט על כל מסמך שהוצג בפניה. באופן תמוה, היא טענה כי החתימה על ההסכם המקורי מ-2014 – המסמך שעליו ביססה את תביעתה – "מזוייפת". היא המשיכה והכחישה את חתימתה על ייפוי הכוח שנתנה לעורך דינה בתיק זה , וכן על תלונה שהגישה ללשכת עורכי הדין.
השופט קבע כי נוכח הכחשתה הגורפת, לא ניתן לייחס כל משקל לטענתה כי לא חתמה על התוספת להסכם. "למעשה," כתב השופט, "לא ניתן לבסס ממצא כלשהו לטובתה על בסיס עדותה".
את המסמר האחרון בארון תביעתה של רביבו נעץ השופט באמצעות ניתוח התכתבויות ווטסאפ בין בתה, מרגלית, לבין נציג הנתבעת, מר גביע. בית המשפט התיר לנתבעת להגיש את התכתובת המלאה, לאחר שהתברר כי מרגלית צירפה לתצהירה רק חלקים סלקטיביים ממנה.
מההתכתבויות עלה כי באפריל 2021, מר גביע הוא ששלח למרגלית פתק בכתב יד עם תנאי ההסכם החדשים (הפחתת שכר דירה כעת, והארכה עתידית של שש שנים). שלושה ימים לאחר מכן, הייתה זו מרגלית ששלחה למר גביע צילום של התוספת להסכם כשהיא מודפסת, וכתבה לו: "תאשר וניקבע אצל אמא". בימים שלאחר מכן תיאמו השניים מועד לחתימה .
אך הראיה המכרעת הגיעה מתכתובת מאוחרת יותר, ממרץ 2024, לאחר שהסכסוך כבר פרץ. מר גביע כתב למרגלית שאחיה "חושב שהחוזה שחתמנו ביננו נגמר עוד חצי שנה, הסברתי לו שעשינו שינוים והארכנו את החוזה… בשש שנים נוספות".
תשובתה של מרגלית הייתה חושפנית. היא לא כתבה "על איזה חוזה אתה מדבר?" או "זה זיוף". תחת זאת, היא השיבה: "תשלח לי החוזה, שעשינו", ומיד לאחר מכן ניסתה לטעון לפרשנות אחרת של ההסכם: "זה לא היה לי 6 שנים" בטענה שתקופת ההארכה נספרת מ-2021 ולא מ-2024.
השופט רובס קבע כי תגובה זו "בזמן אמת" מוכיחה שמרגלית כלל לא כפרה בחתימת התוספת, אלא רק בפרשנותה. "לו כך היו פני הדברים," קבע השופט לגבי טענת הזיוף, "ברור כי מרגלית היתה מעלה טענה זו בפני מר גביע באופן מיידי ולא טורחת לפרש הוראות תוספת 'מפוברקת' להסכם".
פסק הדין ניתן ביום 12 בנובמבר 2025. בסופו של דבר, קבע השופט רובס כי הנתבעת הוכיחה שהצדדים הגיעו להסכמה, חתמו על תוספת להסכם ואף פעלו לפיה. הוא דחה את התביעה וחייב את התובעת לשלם לנתבעת שכר טרחת עורך דין בסך 12,000 ש"ח.
תפ"מ 6000-01-25
