קבלן שנטש 3 בתים בקיבוץ חויב לפצות משפחות בלמעלה מ-600 אלף ש"ח; בעל החברה חויב אישית
בית המשפט קבע כי הקבלן הפר את ההסכמים "הפרה צפויה" ודחה את כל טענותיו לעיכובים מצד המשפחות. על אף שנדחתה הדרישה ל"הרמת מסך", נקבע כי בעל החברה ערב אישית להתחייבויות בסך 507,000 ש"ח. התביעה הנגדית שהגיש הקבלן בסך 622 אלף ש"ח נדחתה במלואה.
פסק דין שניתן ב-12 בנובמבר 2025 בבית משפט השלום בנוף הגליל-נצרת, על ידי השופט הבכיר יוסף סוהיל, חותם סכסוך קבלני מר שניהלו שלוש משפחות (חמישה תובעים) נגד חברת הבנייה "קוזו הום בע"מ" ובעליה, יריב אליה ונופר וייס. השופט סוהיל קיבל את תביעת המשפחות בחלקה וחייב את החברה וכן את בעליה, יריב אליה, באופן אישי, לשלם למשפחות פיצויים בסך כולל של כ-630,000 ש"ח, בתוספת 75,000 ש"ח הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין. מנגד, התביעה שכנגד שהגישה חברת הבנייה נגד המשפחות נדחתה במלואה.
תחילת הפרשה בשנת 2015, אז חתמו המשפחות על שלושה הסכמי קבלנות זהים עם חברת "קוזו הום" לבניית שלושה בתי מגורים בהרחבה בקיבוץ חפציבה. התמורה הכוללת שסוכמה עמדה על כ-2 מיליון ש"ח (700,000 ש"ח, 620,000 ש"ח ו-700,000 ש"ח בהתאמה). מועד הסיום המקורי נקבע ל-10 חודשים מיום קידוח הכלונסאות.
אלא שהבנייה לא התקדמה כמתוכנן. באוגוסט 2016, נחתם "נספח ראשון" להסכמים, שבו, עקב דרישות הקבלן להקדמת תשלומים, הסכימו המשפחות לשלם את מלוא יתרת התמורה (למעט 25,000 ש"ח לכל בית). בתמורה, הקבלן התחייב לסיים את העבודות עד 31 באוקטובר 2016. בנספח זה אישר הקבלן בחתימתו את קבלת כל הכספים.
אך גם מועד זה חלף והעבודות לא הסתיימו. בינואר 2017 נפגשו הצדדים שוב וחתמו על "נספח שני", שבו נקבעו מועדים נדחים חדשים לסיום הבתים (מרץ, אפריל ומאי 2017). כדי להבטיח את עמידת הקבלן בלוחות הזמנים החדשים, הנתבעים 2 ו-3 (בני הזוג בעלי החברה) העניקו ערבות אישית בסך 507,000 ש"ח ומסרו שני שיקים אישיים כבטוחה.
כאשר גם המועד הראשון בנספח השני (18 במרץ 2017) חלף והבית הראשון לא הושלם, הודיעו התובעים לקבלן ב-20 במרץ כי בכוונתם לממש את הערבות ולהתקשר עם קבלן אחר להשלמת העבודות.
המשפחות הגישו תביעה בסך 1.66 מיליון ש"ח בגין עלויות השלמת הבנייה ותיקון הליקויים , וכן דרשו פיצוי מוסכם על איחור ופיצוי בגין אובדן דמי שכירות.
הקבלן ובעליו לא נותרו חייבים והגישו תביעה שכנגד בסך 622,990 ש"ח. לטענתם, דווקא המשפחות הן שהפרו את ההסכם כשסילקו אותם מהאתר בטרם חלפו המועדים. עוד טענו כי העיכובים נגרמו באשמת התובעים (בשל כשלים בבדיקות בטון ודרישות לתוספות ושינויים רבים) , וכי המשפחות נותרו חייבות להם 75,000 ש"ח לכל בית, בנוסף לכ-260,000 ש"ח עבור עבודות נוספות.
השופט סוהיל דחה את כל טענות ההגנה והתביעה שכנגד של הקבלן. בפסק הדין נקבע כי טענת הקבלן לעיכובים בגלל "כשלים בבטון" נדחית, שכן תקלות אלו אירעו לפני חתימת הנספחים שבהם כבר הוארכו המועדים.
כמו כן, נדחתה מכל וכל דרישת הקבלן לתשלום עבור "עבודות נוספות". השופט ציין כי ההסכם קבע במפורש שכל שינוי או תוספת חייבים להיעשות בכתב , והדגיש כי "אין זה מתקבל על הדעת" שעבודות בהיקף של מאות אלפי שקלים "נותרו אך בזיכרון הצדדים" ללא תיעוד כתוב.
השופט דחה גם את הטענה המרכזית כאילו המשפחות נותרו חייבות 75,000 ש"ח לכל בית. הוא קבע כי חתימת הקבלן על "הנספח הראשון" מהווה "הודאת בעל דין" שקיבל את מלוא הכספים (למעט 25,000 ש"ח), וכי הקבלן לא הצליח להרים את הנטל להוכיח כי לא קיבל אותם.
בשאלה המרכזית – מי הפר את ההסכם – קבע השופט כי מדובר ב"הפרה צפויה" מצד הקבלן. המועד האחרון לבית הראשון (109) כבר חלף, והבית לא הושלם. יתרה מכך, מהתכתבויות וואטסאפ שצורפו עלה כי גם אחרי מכתב ההתראה, המשפחות ניסו לדחוק בקבלן להתקדם בעבודה, בעוד הוא נקט בגישת "שב ואל תעשה". נקבע כי הפרת ההסכם לגבי הבית הראשון ביססה את זכותן של המשפחות לבטל את ההתקשרות לגבי כל שלושת הבתים, שכן ההסכמים היו קשורים ושלובים.
סוגיה משפטית מעניינת הייתה דרישת התובעים לחיוב אישי של בעלי החברה. הדרישה ל"הרמת מסך" נגד הנתבע 2 (יריב אליה) נדחתה, בנימוק שלא הוכח כי פעל במרמה בעת כריתת ההסכם בשנת 2015, גם אם החברה נקלעה לקשיים מאוחר יותר. התביעה נגד אשתו, נתבעת 3 (נופר וייס), נדחתה במלואה כיוון שלא הייתה בעלת מניות בעת חתימת הנספח השני ולא חתמה על השיקים.
עם זאת, השופט קיבל את הטענה החלופית לחיוב אישי מכוח "ערבות אישית". הנתבע 2 טען כי השיקים בסך 507,000 ש"ח ניתנו רק כבטוחה לתשלום קנסות איחור. השופט דחה פרשנות זו וקבע כי "הפרשנות הראויה… הינה כי בתמורה לכך שהתובעים מסכימים להאריך שוב את המועדים… ייתנו הנתבעים 2 ו-3 שני שיקים כערבות אישית לחיובי הנתבעת 1". לכן, הנתבע 2 חויב אישית, ביחד ולחוד עם החברה, בתשלום הפיצויים.
בסיכום, בית המשפט דחה את תביעות המשפחות לפיצוי מוסכם (כיוון שלא שולמה אגרה עבור רכיב זה) ולדמי שכירות (מפאת חוסר הוכחה). הוא פסק למשפחות פיצוי על בסיס חוות דעת מומחה בית המשפט בגין עלויות השלמת הבנייה ותיקון הליקויים (לאחר ניכוי 25,000 ש"ח שנותרו לכל בית): 197,423 ש"ח לבית 109, 212,293 ש"ח לבית 159, ו-219,922 ש"ח לבית 122. כאמור, התביעה שכנגד של הקבלן נדחתה כליל.
ת"א 34480-06-17
