הסכם חלומי שהפך לסיוט: קיבל 4 דירות במגדל יוקרה בתמורה לפינוי בית ישן, אך כעת חויב לשלם מיליונים ונדרש לפנותן
השופט יונה אטדגי דחה את טענת "המחאת החבות" של תומר אלוני וקבע כי עליו לשאת בעלות בניית הדירות לאחר קריסת יורוקום. בנוסף, קבע ביהמ"ש כי אלוני ואביו פלשו לדירות, הורה על פינוין, וחייב את אלוני בפיצוי מוסכם של כ-167 אלף ש"ח ובהוצאות משפט בסך 150 אלף ש"ח.
פסק דין דרמטי שניתן בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, שם קץ לתקווה של תומר אלוני לקבל ארבע דירות בפרויקט היוקרה "היי טאואר" בגבעתיים מבלי לשלם על עלויות בנייתן. השופט יונה אטדגי קבע כי על אלוני לשאת בעלויות הבנייה, המוערכות במיליוני שקלים, לאחר שהחברה שהתחייבה לשלם עבורו – יורוקום – נכנסה להליכי פירוק.
בנוסף לדחיית התביעה העיקרית של אלוני, קיבל בית המשפט בקשה לסעד זמני שהגישה נגדו קבוצת הרכישה, וקבע כי אלוני ואביו, חנוך, פלשו לדירות שלא כדין. כעת, לא רק שאלוני חויב בתשלום עבור הדירות, אלא שהוא נדרש לפנותן עד לינואר 2026 וחויב בתשלום פיצויים והוצאות משפט כבדות. פסק הדין ניתן ב-11 בנובמבר 2025.
תחילתה של הפרשה בהסכם שנראה היה כעסקת חייו של אלוני. אלוני היה בעלים של דירה צמודת קרקע במתחם, בה התגורר אביו, חנוך, כדייר מוגן. עובדה זו היוותה מכשול עבור חברת יורוקום, שיזמה את פרויקט הנדל"ן במקום.
ביולי 2013, נחתם "הסכם יורוקום-התובע" , במסגרתו התחייבה יורוקום, בתמורה להסרת התנגדויותיו של אלוני ופינוי הנכס, לשלם עבורו את "כל העלויות והחיובים" שיידרשו לבניית זכויותיו בבניין החדש. לימים, זכויות אלו תורגמו לארבע דירות מגורים. יורוקום התחייבה "ליטול את ההתחייבויות… על עצמה", כך שאלוני "יקבל את החזקה בדירות מבלי לשלם עבור בנייתן".
בשנת 2015, רכשה קבוצת רכישה, שאורגנה על ידי חברת שפע טל (בבעלות גיא בלושינסקי ורוני מאנה), את זכויותיה של יורוקום בפרויקט. אלוני הצטרף לקבוצת הרכישה וחתם על "הסכם בקשת הצטרפות".
מסמך זה עמד בלב המחלוקת המשפטית. בהסכם ההצטרפות, שעליו אישרו בחתימתם גם נאמני קבוצת הרכישה (עו"ד גיל הירשמן, יצחק נרקיס ומושית יפה-בלושינסקי), נכתב במפורש כי "בכל מקום בו יידרש המשתתף [אלוני] לשאת בתשלום… תופנה דרישת התשלום בגינה אל יורוקום ותשולם במלואה על ידי יורוקום… כך שהמשתתף יהיה פטור באופן בלתי חוזר מכל דרישה לתשלום".
כל עוד יורוקום הייתה פעילה, היא אכן נשאה בתשלומים עבור אלוני. אולם בשנת 2018, יורוקום נכנסה להליכי פירוק וחדלה לשלם. או אז, פנתה קבוצת הרכישה לאלוני בדרישה לשלם את יתרת עלות בניית דירותיו – חוב שהוערך נכון ל-2022 בכ-7 מיליון ש"ח.
אלוני הגיש תביעה וטען כי אינו חייב דבר. טענתו המרכזית הייתה כי הסכם ההצטרפות יצר "המחאת חבות" לפי סעיף 6 לחוק המחאת חיובים. כלומר, קבוצת הרכישה (הנושה) הסכימה להחליף את החייב (אלוני) בחייב חדש (יורוקום), ובכך ויתרה באופן סופי על זכותה לחזור אליו בדרישות.
השופט אטדגי דחה טענה זו מכל וכל. בפסק הדין נקבע כי המחאת חבות דורשת הסכמה מפורשת של הנושה לוותר על החייב המקורי, והסכמה כזו לא ניתנה. השופט קבע כי קבוצת הרכישה הסכימה למנגנון תשלום, לפיו יורוקום תשלם במקום אלוני, אך לא הסכימה לוותר על זכותה לתבוע את אלוני עצמו אם יורוקום תקרוס.
"מסקנה, לפיה קבוצת הרכישה ויתרה על זכות חזרה לתובע נוגדת כל היגיון כלכלי", כתב השופט בפסיקתו. "מדוע שחברי קבוצת הרכישה 'יתנדבו' לשאת בעלויות הבנייה של ארבע דירותיו של התובע?".
השופט הדגיש כי הסכם השיתוף הראשי, שעליו חתם אלוני כשאר חברי הקבוצה, מחייב אותו מפורשות לשאת בעלויות הבנייה של חלקו. האירוניה היא, כפי שציין השופט, שאלוני עצמו חשש מתרחיש כזה. במייל ששלח לעורך דינו דאז, עו"ד יצחק וסטמן , ביולי 2015, שאל אלוני: "מה עושים אם יורוקום פושטת רגל? חס וחלילה, אני צריך לרדוף אחרי התשלומים שלה לבד?". למרות חשש זה, הוא לא דאג להכניס סעיף מפורש בהסכם ההצטרפות שיפטור אותו במקרה של קריסת יורוקום.
הדרמה הגיעה לשיאה כאשר במהלך ניהול התיק, התברר כי אלוני ואביו, חנוך, תפסו חזקה בארבע הדירות. קבוצת הרכישה הגישה בקשה לסעד זמני וטענה כי השניים "פלשו והשיגו גבול בכוח ובאלימות", פרצו מנעולים והחלו להשכיר את הדירות.
השופט אטדגי קיבל את טענות הקבוצה וקבע כי כניסתם לדירות נעשתה בניגוד מוחלט להסכם השיתוף , שכן ההסכם מתנה קבלת חזקה בתשלום מלא של כל העלויות.
בית המשפט הורה לאלוני ולחנוך לפנות את כל ארבע הדירות, כולל השוכרים מטעמם, עד ליום 15 בינואר 2026. עם זאת, השופט השאיר פתח אחרון: אם אלוני ישלם לקבוצת הרכישה סך של 5 מיליון ש"ח עד 1 בינואר 2026, צו הפינוי יבוטל.
בנוסף לדחיית תביעתו העיקרית, חויב אלוני לשלם לקבוצת הרכישה את הפיצוי המוסכם שנקבע בהסכם השיתוף בגין הפרה יסודית, בסך 167,450 ש"ח (שווה ערך ל-50,000 דולר ביום הגשת התביעה).
זאת ועוד, אלוני חויב בהוצאות משפט כבדות: 60,000 ש"ח לקבוצת הרכישה, 30,000 ש"ח למארגני הקבוצה (שפע טל, בלושינסקי ומאנה) ו-30,000 ש"ח נוספים לחברת אשטרום (הקבלן). על כל אלה, חויב אלוני בעוד 30,000 ש"ח הוצאות בגין הבקשה לסעד זמני. בסך הכל, חויב אלוני לשלם כ-317 אלף ש"ח, עוד לפני ששילם את עלות בניית הדירות עצמן.
השופט אטדגי סיים את פסק דינו בהערה כי המחלוקת הכספית המלאה טרם התבררה, והביע צער על כך שהצדדים לא הגיעו להסכמות שהיו חוסכות "התדיינויות נוספות".
ת"א 117-01-21
