לאחר עשרות שנים של מאבק: בית המשפט העליון קבע כי יורשי קרקע שהופקעה בגליל ישיבו למדינה עשרות אלפי שקלים

לאחר עשרות שנים של מאבק: בית המשפט העליון קבע כי יורשי קרקע שהופקעה בגליל ישיבו למדינה עשרות אלפי שקלים

בפסק דין דרמטי המהווה חלק מסדרת הכרעות רחבה יותר, קיבל העליון את ערעור המדינה וקבע כי היא רשאית לשנות את שיטת חישוב הפיצויים בגין הפקעות ישנות. כתוצאה מכך, משפחה שתבעה פיצויים ואף קיבלה סכום גבוה בערכאה קודמת, חויבה להשיב למדינה 60,242 ש"ח ששולמו לה ביתר, בתוספת 10,000 ש"ח הוצאות משפט.

בפסק דין שניתן ב-10 בנובמבר 2025 , הפך בית המשפט העליון החלטה קודמת של בית המשפט המחוזי וקיבל את ערעורה של מדינת ישראל. ההחלטה, שניתנה בהרכב שכלל את הנשיא יצחק עמית, השופטת דפנה ברק-ארז והשופט עופר גרוסקופף, מסיימת סאגה משפטית ארוכת שנים שנגעה לפיצויים על קרקע שהופקעה לפני יותר משישה עשורים.

הפרשה היא אחת מני רבות העוסקות בהפקעות שביצעה המדינה באזור הגליל החל משנות ה-50, בין היתר לשם הקמת יישובים חדשים כמו כרמיאל. במקרים רבים, בעלי הקרקעות לא דרשו פיצוי בזמן אמת. פסק דין תקדימי ב"פרשת ארידור" משנת 2013 , פתח חלון הזדמנויות של שלוש שנים להגשת תביעות ישנות אלו, מה שהוביל למאות תביעות חדשות.

סלע המחלוקת המרכזי במאות התיקים הללו, וגם בתיק הנוכחי, היה אופן חישוב "דמי החכירה האבודים" – הפיצוי המגיע לבעלי הקרקע. ריבוי הערעורים בנושא הוביל את בית המשפט העליון לאחד רבים מהם תחת "הליך דיוני מאוחד" (ע"א 6744/20). במסגרת הליך מאוחד זה, ניתן ב-2022 "פסק דין חלקי" שקבע נוסחה אחידה לחישוב הפיצויים: שיעור תשואה של 5% עבור הדונם הראשון (שיועד למגורים) ו-3.25% עבור יתרת השטח (שיועד לחקלאות).

התיק הספציפי (ע"א 3554/21) עסק בקרקעות שהופקעו בשנת 1962 מהכפר נחף. היורשים (המשיבים בערעור), עזבון המנוח סלאח חוסין ואח', הגישו את תביעתם ב-2013.

הסאגה המשפטית בתיק זה הייתה מורכבת במיוחד:

1. פסק הדין הראשון (מחוזי): בית המשפט המחוזי בחיפה קיבל את עמדת המומחה מטעם היורשים וקבע את דמי החכירה האבודים על שיעור גבוה של 6% , זאת בניגוד לעמדת המדינה דאז, שהציעה 5%.

2. הערעור הראשון (עליון): שני הצדדים ערערו. בית המשפט העליון החזיר את התיק למחוזי , הורה על מינוי שמאי מטעמו וקבע כי "אין קדושה ב-5% אך גם לא ב-6%".

3. פסק הדין השני (מחוזי): לאחר סאגה של מינוי ופסילת שלושה מומחים שונים , השופט מנחם רניאל מהמחוזי שב וקבע את הפיצוי על 6%. חשוב מכך, הוא קבע שהמדינה "מושתקת" מלטעון לשיעור נמוך יותר מ-5% (כפי שביקשה לעשות בינתיים, לאור ההתפתחויות בהליך המאוחד), כיוון שזו הייתה עמדתה המקורית בתיק.

בעקבות פסק הדין השני, המדינה שילמה ליורשים את סכום הפיצויים הגבוה שנפסק. אולם, המדינה לא ויתרה והגישה ערעור נוסף לעליון – הוא ההליך הנוכחי.

בערעור הנוכחי, המדינה טענה כי יש להחיל על התיק את הקביעות המחייבות של ההליך המאוחד (5% ו-3.25%). לטענתה, מותר לה לשנות את עמדתה הראשונית (5%) כיוון שהתברר שהיא הייתה שגויה והביאה לתשלום יתר משמעותי על חשבון הקופה הציבורית.

מנגד, היורשים העלו שתי טענות מרכזיות: ראשית, הם טענו כי המדינה מושתקת מלטעון לשיעור נמוך מ-5%, כפי שקבע בית המשפט המחוזי. שנית, הם טענו כי כשהעליון החזיר את התיק בערעור הראשון, הוא תחם את גדר המחלוקת בין 5% (עמדת המדינה) ל-6% (עמדתם), ובית המשפט אינו רשאי לפסוק מחוץ לגבולות אלה.

הנשיא עמית, שכתב את פסק הדין, דחה את שתי הטענות באופן נחרץ. בנוגע לטענת ההשתק, קבע הנשיא כי סוגיה זו כבר הוכרעה בהרחבה בפסק הדין החלקי בהליך המאוחד. נקבע שם כי "אין רשות מנהלית כבולה למדיניותה, לא כל שכן כאשר המדובר במדיניות שגויה". בית המשפט קבע כי המדינה רשאית לשנות את מדיניותה כדי להתאימה לדין הנכון ולמנוע תשלומי יתר.

בנוגע לגדר המחלוקת, קבע הנשיא עמית כי בית המשפט המחוזי שגה בפרשנותו. ההנחיה בערעור הראשון "הייתה כללית למדי" ולא הגבילה את הדיון לטווח שבין 5% ל-6% בלבד. ההיפך הוא הנכון, האמירה כי "אין קדושה" באחוזים אלה מוכיחה שהדיון נפתח מחדש.

כפועל יוצא, בית המשפט העליון קיבל את הערעור וקבע כי יש לאמץ את תחשיב המדינה המעודכן, המבוסס על הנוסחה שנקבעה בהליך המאוחד.

מאחר שהמדינה כבר שילמה ליורשים פיצויים לפי פסק הדין המחוזי (6%), והתחשיב המעודכן קבע סכום נמוך יותר, נוצר מצב נדיר שבו היורשים קיבלו תשלום יתר. בית המשפט נתן תוקף של פסק דין לתחשיב המתוקן האחרון של המדינה, וקבע כי על היורשים להשיב למדינה סך של 60,242 ש"ח.

בית המשפט דחה גם טענות נוספות של היורשים, כולל בקשה לפסיקת הוצאות משפט מוגדלות ובקשה חלופית להורות כי בא כוחם הוא שישלם את סכום ההשבה. לבסוף, חויבו היורשים לשאת בהוצאות המדינה בערעור זה בסך 10,000 ש"ח.

ע"א 3554/21