מאבק משפטי של עשרות שנים הגיע לסיומו: בית המשפט העליון דחה בקשת ערעור של 12 תושבי סילוואן והורה על פינויים מנכס "הקדש בנבנישתי"
השופט יחיאל כשר קבע כי טענות המשפחות, לרבות התיישנות ובעלות מכוח רכישה, נבחנו ונדחו בהליכים קודמים שנגעו לאותם מקרקעין. המשפחה, שטענה כי סבה רכש את הקרקע ב-1966, תחויב לפנות את הבית בתוך 60 יום
בית המשפט העליון שם השבוע סוף להתדיינות משפטית ארוכת שנים הנוגעת לזכויות בנכס בשכונת סילוואן שבמזרח ירושלים. בפסק דין מנומק, דחה שופט בית המשפט העליון, יחיאל כשר, בקשת רשות ערעור שהגישו 12 מבקשים, רובם בני משפחת רג'בי, על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים. בכך, אישר השופט כשר סופית את פסקי הדין של הערכאות הנמוכות, שהורו על סילוק ידם של המבקשים ממבנה בן שתי קומות וחצי המצוי על מקרקעין שבבעלות "הקדש בנבנישתי".
פסק הדין, שניתן ביום 6 בנובמבר 2025 , חותם את ההליך במה שמכונה "גלגול שלישי", וקובע כי השאלות המשפטיות העקרוניות שהעלו המבקשים כבר נדונו והוכרעו בהרחבה בפסיקות קודמות של בית המשפט העליון, וכי מרבית טענותיהם האחרות נוגעות לקביעות עובדתיות שאין מקום להתערב בהן בשלב זה.
במרכז הפרשה עומדים מקרקעין שאינם מוסדרים בשכונת סילוואן. שורשי הסכסוך נטועים בסוף המאה ה-19, כאשר בשנת 1899 נוצר "הקדש בנבנישתי" ביחס למקרקעין אלו. לאחר מלחמת העצמאות ב-1948, כשהשטח עבר לשליטה ירדנית, הוקנו נכסי ההקדש לממונה הירדני על רכוש האויב. בתקופה זו, משפחות רבות, ובהן משפחת המבקשים, נכנסו להתגורר במקרקעין.
טענתם המרכזית של המבקשים הייתה כי סב המשפחה רכש את המקרקעין כדין בשנת 1966 מאדם בשם מוחמד עטואן.
לאחר מלחמת ששת הימים ב-1967, עם החלת המשפט הישראלי על מזרח ירושלים, הועברו המקרקעין לניהולו של האפוטרופוס הכללי הישראלי. נקודת המפנה אירעה בשנת 2002, אז הורה האפוטרופוס הכללי על שחרור נכסי ההקדש לידי המשיבים (אברהם שפרמן, מרדכי זרביב ויצחק רלב"ג), שמונו כנאמני ההקדש. השחרור בוצע באמצעות "תעודת שחרור", שתוקנה בשנת 2015 וקבעה את תחולתה גם על החלקות הספציפיות מושא התביעה. בעקבות השחרור, פתחו הנאמנים בשורה של תביעות לפינוי המחזיקים מהמקרקעין, כולל התביעה נגד המבקשים.
בניסיון למנוע את פינויים, העלו המבקשים שורה של טענות משפטיות מורכבות, הן בבית משפט השלום, הן בערעור למחוזי והן בבקשה לעליון.
ראשית, הם טענו להתיישנות התביעה. לטענתם, הם מחזיקים בנכס באופן רציף מאז 1966, ולכן חלפה תקופת ההתיישנות במקרקעין לא מוסדרים, העומדת על 15 שנים.
שנית, הם תקפו את סיווג המקרקעין. לטענתם, הקרקע היא מסוג "מירי" (שבה הבעלות שייכת לריבון) ולא "מולכ" (בעלות פרטית מלאה), ומשכך, לטענתם, לא ניתן היה כלל להקדיש אותה מלכתחילה בשנת 1899.
שלישית, הם טענו כי המשיבים כלל לא הוכיחו את זיהוי המקרקעין הספציפיים כחלק משטר ההקדש.
רביעית, הם טענו כי עומדת להם זכות לרכוש את המקרקעין מכוח סעיף 23 לחוק המקרקעין, הקובע תנאים שבהם אדם שהקים מבנה בתום לב על קרקע לא לו, רשאי לרכוש אותה מבעליה. לבסוף, נטענו טענות גם לקיומו של רישיון בלתי הדיר להחזיק בקרקע והיעדר תום לב מצד הנאמנים.
שתי הערכאות הקודמות דחו את טענות המבקשים. בית משפט השלום (השופטת א' אייכנשטיין שמלה) קיבל את תביעת הפינוי, וקבע כי טענת הבעלות וזיהוי המקרקעין כבר הוכרעו למעשה בהליך קודם (בג"ץ סרחאן). עוד נקבע כי הקרקע סווגה כ"מולכ", וגם אם הייתה מסווגת כ"מירי", הדבר לא היה מועיל למבקשים. בית המשפט גם דחה את טענת ההתיישנות, בקובעו כי המבקשים לא הוכיחו "חזקה נוגדת" רציפה של 15 שנה, וכן דחה את הטענה לזכות רכישה לפי סעיף 23, משום שהמבקשים לא הוכיחו את התנאים הנדרשים בחוק.
בית המשפט המחוזי (השופטים ד' כהן-לקח, ד' גדעוני ו-ע' אבמן-מולר) דחה את הערעור ואימץ את קביעותיו העובדתיות והמשפטיות של בית משפט השלום. המחוזי הוסיף נדבך משמעותי, בהסתמכו על פסק דין מרכזי של העליון שניתן בינתיים בפרשה דומה (עניין דוויק). בעניין דוויק נקבע כי מקרקעין המצויים בידי האפוטרופוס הכללי נחשבים "מקרקעי ציבור". משכך, קבע המחוזי כי מרוץ ההתיישנות הושהה למעשה בכל התקופה שבה האפוטרופוס ניהל את הנכס (מ-1967 ועד 2002). קביעה זו, לצד הקביעה העובדתית שהמבקשים ממילא לא הוכיחו 15 שנות חזקה רצופה, שמה קץ לטענת ההתיישנות.
בפסק דינו הנוכחי, שדחה את הבקשה ל"גלגול שלישי", הבהיר השופט יחיאל כשר כי רשות ערעור כזו ניתנת רק במקרים חריגים המעוררים שאלה משפטית עקרונית או חשש לעיוות דין , והמקרה הזה אינו כזה.
השופט כשר נימק את דחיית הבקשה במספר קביעות מרכזיות:
-
הכרעה קודמת (מעשה בית דין): השופט קבע כי כל השאלות העקרוניות שהעלו המבקשים "נדונו והוכרעו זה מכבר בפסיקה". הוא ציין כי המבקשים עצמם ביקשו בעבר לאחד את דיונם עם תיק אחר (עניין שוויקי), בטענה כי מדובר ב"אותם תובעים התובעים מאותה עילה ועל בסיס אותן טענות עובדתיות". בקשת הערעור בעניין שוויקי נדחתה, וכך גם בתיקים דומים נוספים (דוויק וסרחאן).
-
התערבות בקביעות עובדתיות: חלק ניכר מטענות המבקשים (כמו ההוכחה העובדתית של 15 שנות חזקה, או הוכחת תנאי סעיף 23) הן "השגות… על קביעות עובדתיות", שבית המשפט העליון ב"גלגול שלישי" אינו נוהג לדון בהן.
-
סוגיית ההתיישנות: השופט כשר אישר את הניתוח הדו-שלבי של בית המשפט המחוזי: ראשית, הקביעה העובדתית שהמבקשים לא הוכיחו 15 שנות חזקה נוגדת רציפה. שנית, והחשוב מכך, הקביעה המשפטית (שנקבעה בעניין דוויק) כי מרוץ ההתיישנות הושהה בין 1967 ל-2002. מאחר שהמבקשים טענו לזכות מ-1966 והתביעה הוגשה ב-2015 , התקופה שבה הקרקע הייתה בידי האפוטרופוס "שוברת" את הרצף הנדרש, ומייתרת את הדיון בטענה.
-
זיהוי המקרקעין: נקבע כי בעניין זה קיים "מעשה בית דין" נוכח הליכים קודמים (כמו עניין סרחאן) שהמבקשים היו צד להם, ושם הוכרע עניין הזיהוי.
לאור כל האמור, הבקשה נדחתה. השופט כשר הורה כי עיכוב הביצוע שניתן מבוטל, ועל המבקשים לפנות את המבנה תוך 60 יום. כמו כן, המבקשים חויבו בהוצאות המשיבים בסך 5,000 ש"ח.
רע"א 4605-11-24
