נדחתה תביעת יזמית נגד המדינה לחידוש הסכם פיתוח, לאחר 11 שנים בהן לא החלה בבנייה
בית משפט השלום בבאר שבע דחה את תביעת חברת "ציפי דבש נכסים בע"מ", שקיבלה קרקע בפטור ממכרז ב-2014 להקמת מפעל טקסטיל ב"עידן הנגב". השופט הבכיר אור אדם מתח ביקורת על היזמית וקבע כי לאחר 11 שנים ללא התקדמות , החלטת רמ"י ומשרד הכלכלה לבטל את ההקצאה הייתה סבירה ומוצדקת. החברה חויבה בהוצאות משפט בסך 12,000 ש"ח.
בפסק דין חד ונוקב, דחה בית משפט השלום בבאר שבע את תביעתה של חברת "ציפי דבש נכסים בע"מ" נגד מדינת ישראל (משרד הכלכלה ורשות מקרקעי ישראל). התובעת ביקשה מבית המשפט פסק דין הצהרתי שיורה למדינה לחדש עמה הסכם פיתוח להקמת מפעל טקסטיל על קרקע שקיבלה בפטור ממכרז, אך השופט הבכיר אור אדם קבע כי התביעה נדחית במלואה. פסק הדין, שניתן ב-11 בנובמבר 2025 , חושף השתלשלות עניינים של 11 שנים, במהלכן הקרקע הציבורית עמדה ריקה ללא כל בנייה.
הסאגה החלה בשנת 2014, כאשר משרד הכלכלה המליץ לרשות מקרקעי ישראל (רמ"י) להקצות לתובעת, חברת ציפי דבש נכסים, מגרש בשטח של כ-2.5 דונם במרכז "עידן הנגב". ההקצאה ניתנה בפטור ממכרז, לצורך הקמת מפעל טקסטיל. הסכם הפיתוח המקורי, שנחתם בדצמבר 2014, קבע לוח זמנים ברור: על התובעת היה לסיים את הבנייה כולה בתוך 48 חודשים, דהיינו עד ספטמבר 2018.
אלא שהשנים חלפו, והמפעל לא קם. התובעת לא עמדה במועד שנקבע. למרות זאת, המדינה הלכה לקראתה. על בסיס המלצת משרד הכלכלה, אושרה לתובעת הארכה ראשונה של שנה, עד ספטמבר 2019. גם במועד זה לא עמדה התובעת, וביקשה ארכה נוספת. באפריל 2022, לאחר המלצה נוספת של משרד הכלכלה, נחתמה תוספת נוספת להסכם, שהעניקה "ארכה אחרונה" להשלמת הבנייה עד ל-8 בספטמבר 2023.
כאשר גם מועד אחרון זה חלף ללא בנייה, פקעה סבלנותן של רשויות המדינה. בדצמבר 2023 הודיע משרד הכלכלה כי בקשתה של התובעת לארכה נוספת נדחתה. בינואר 2024 הודיעה גם רמ"י על כוונתה לבטל את העסקה עקב הפרת תנאי ההסכם. התובעת הגישה השגות שונות, אך כולן נדחו. לבסוף, בינואר 2025, הודיעו הנתבעות לתובעת באופן סופי על ביטול ההקצאה. בעקבות הודעה זו הוגשה התביעה לבית המשפט.
במסגרת התביעה העלתה חברת ציפי דבש נכסים ארבע טענות מרכזיות. ראשית, נטען כי מועד סיום הארכה האחרונה כלל לא היה ספטמבר 2023, אלא דצמבר 2024 (ובדיון אף נטען לספטמבר 2025), ולכן הביטול היה מוקדם מדי. שנית, נטען כי לא נמסרה הודעת ביטול פורמלית ולא נערך שימוע הוגן. שלישית, התובעת טענה כי פעלה "ביעילות" לקידום הבנייה, וכי העיכובים נבעו, בין היתר, מהתנהלות הנתבעות. לבסוף, נטען כי ההחלטה התקבלה בחוסר תום לב ובניגוד לסבירות, תוך התעלמות מתקופת הקורונה ומלחמת "חרבות ברזל".
השופט הבכיר אור אדם דחה את כל טענות התובעת, אחת לאחת, תוך שימוש בלשון נחרצת.
באשר לטענה המרכזית על מועד סיום ההסכם, קבע השופט כי היא מופרכת. עיון במסמך הארכה האחרון ("תוספת 22") מלמד "בניגוד לטענת התובעת" כי נרשם בו במפורש המועד 8/09/2023. השופט דחה את ניסיונה של התובעת לפרשנות יצירתית של ההסכם, וקבע כי "מועד אישור העסקה" עליו הסתמכה התובעת בחישוביה, הוא המועד המקורי משנת 2014, ולא מועד חתימת ההארכה. מעבר לכך, העיר השופט, כי גם המועדים הנטענים על ידי התובעת (דצמבר 2024 וספטמבר 2025) "גם אלה עברו חלפו".
השופט דחה גם את הטענות הפרוצדורליות. הוא קבע כי בהתאם לפסיקה ענפה, הסכם פיתוח מסוג זה, המוגבל בזמן, פוקע מאליו עם סיום התקופה, ולא היה כלל הכרח בהודעת ביטול פורמלית. השופט הוסיף כי "אין מחלוקת כי התובעת ידעה היטב על החלטת הנתבעים" שהרי הגישה השגות רבות. את הטענה להיעדר שימוע כינה השופט "עורבא פרח", וקבע כי "שוב ושוב ושוב נתקבלו פניותיה של התובעת, נשמעו טענותיה ונדונו ע"י הגופים המוסמכים".
הביקורת הקשה ביותר נמתחה על טענת התובעת כי פעלה במרץ לקידום הפרויקט. השופט ציין כי אנו מצויים 11 שנים לאחר חתימת ההסכם , וכי בתצהיר התובעת "אין דבר וחצי דבר לגבי פעילותה העניפה… לקבלת היתרי בניה ולתחילת הבניה". הוא קבע כי התובעת לא הרימה את "הנטל הכבד" להוכיח נסיבות חריגות המצדיקות ארכה נוספת.
לבסוף, סתר השופט לחלוטין את הטענה לחוסר תום לב מצד המדינה. הוא הגדיר את התנהלות הנתבעות, אשר האריכו את ההסכם "פעם אחר פעם", כ"התנהלות נדיבה, ביד רחבה". השופט הדגיש כי מלחמת "חרבות ברזל" כלל אינה רלוונטית, שכן פרצה לאחר תום המועד האחרון שנקבע.
בפסק הדין הודגש האינטרס הציבורי. השופט הזכיר כי מדובר בקרקע שניתנה בפטור ממכרז, חריג שיש לפרשו בצמצום. מטרת הפטור הייתה עידוד פיתוח וצמיחה, ו"העדר קיום ההסכם במשך פרק זמן כה ממושך, כאשר המקרקעין עומדים ללא פיתוח, פוגע במטרה זו". השופט ציטט פסיקה קודמת לפיה למדינה יש "זכות ואף חובתה כרשות ציבורית… שלא להאריך הסכם שלא בוצע במועד".
השופט אף מצא לנכון לציין כי התובעת הודתה בתצהירה שגייסה משקיע, ככל הנראה ללא קבלת היתר מרמ"י כנדרש בהסכם.
לאור כל האמור, קבע השופט אור אדם כי "ההחלטה שלא להאריך עוד את הסכם הפיתוח, לאחר שתי הארכות מועד ולאחר שהתובעת לא קידמה את הפרוייקט במשך 11 שנים, היא החלטה סבירה וראויה". התביעה, כאמור, נדחתה, והתובעת חויבה בהוצאות הנתבעות בסך 12,000 ש"ח.
ת"א 35567-01-25
