תביעה ב-3.5 מיליון שקל נדחתה על הסף: "התובע מיצה את עילתו ואין לו להלין אלא על עצמו"
בית המשפט המחוזי קבע כי איש העסקים יואב חסון מנוע מלתבוע את יתרת התמורה בגין הסכם מכר מניות, לאחר שבחר לתבוע רק חלק מהסכום בהליך קודם בבית משפט השלום; השופט נפתלי שילה קיבל את טענת הנתבעים ל"מעשה בית דין", וקבע כי התובע ידע שהנתבעים מפרים את כל ההסכם, אך בחר "במודע ובמכוון", כנראה משיקולי אגרה, לתבוע רק 2 מיליון שקל
פסק דין דרמטי שניתן בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו חוסם את דרכו של איש העסקים יואב חסון מלקבל סך של כ-3.5 מיליון שקלים, המהווים את יתרת התמורה שהאמין כי הוא זכאי לה במסגרת הסכם מכר מניות משנת 2018. השופט נפתלי שילה קיבל במלואה את בקשת הנתבעים לדחיית התביעה על הסף, בקובעו כי התובע כבר "מיצה את עילתו" בהליך קודם שניהל, וכי הוא מושתק מלתבוע שוב בגין אותה מסכת עובדתית.
ההחלטה, שניתנה ביום 16 בנובמבר 2025, חותמת (בכפוף לערעור) סכסוך משפטי מורכב שהחל כסכסוך חוזי והפך לשיעור מאלף בכללי סדר הדין האזרחי, ובפרט בדוקטרינת "מעשה בית דין".
תחילת הפרשה ב-29 באוקטובר 2018, אז חתם התובע, יואב חסון, על הסכם למכירת מלוא מניותיו בחברה שהחזיקה, בין היתר, ביצירה מקורית של האמן סלבדור דאלי. הנתבעות, קבוצת חברות (Re4ma Asia LTD, salvador brands limited, וי. אס מרקטינג (ישראל 2005) בע"מ) ויזמים (רן שלג ויואב רפופורט), התחייבו לשלם לחסון תמורה כוללת של 5,752,512 ש"ח ב-16 תשלומים רבעוניים, וכן סכום נוסף של 1.5 מיליון ש"ח בגין שירותים.
הנתבעים עמדו בתשלומים עד מרץ 2021. אולם, בתשלום הרבעוני שהיה אמור להיות משולם ב-30.3.21, הם החסירו סכום משמעותי, ומאז הפסיקו לשלם לחלוטין.
בעקבות ההפרה, הגיש חסון שתי תביעות לבית משפט השלום בתל אביב. בתגובה, הגישו הנתבעים כתב הגנה ובו טענת קיזוז בסך 2 מיליון ש"ח בגין נזקים שלטענתם חסון גרם להם, ואף הגישו תביעה שכנגד על סכום זהה "לצורכי אגרה".
כאן ביצע חסון מהלך טקטי שהתברר כטעות גורלית. הוא הגיש בקשה לתיקון תביעתו, בטענה שכעת ברור לו כי הנתבעים מפרים את ההסכם "הפרה צפויה". הוא ביקש לאחד את תביעותיו ולהעמיד את סכום התביעה הכולל על 2 מיליון ש"ח – בדיוק גובה סכום הקיזוז שהנתבעים טענו לו. בית המשפט אישר את התיקון, והתביעה השנייה נמחקה.
ההליך בבית משפט השלום הסתיים בניצחון גורף לחסון. השופט יאיר דלוגין קיבל את תביעתו במלואה, חייב את הנתבעים בסך 2 מיליון ש"ח ודחה את התביעה שכנגד.
לאחר שהנתבעים פרעו את החוב הפסוק, פנה חסון בדרישה לקבל את יתרת התמורה החוזית – סכום נוסף של 3,479,200 ש"ח. הנתבעים דחו את פנייתו. בעקבות זאת, הגיש חסון את התביעה החדשה לבית המשפט המחוזי – היא התביעה שנדחתה כעת על הסף.
בליבת ההחלטה הנוכחית עומדת טענת הנתבעים ל"השתק עילה". לטענתם, עילת התביעה של חסון הייתה "הפרה צפויה" של ההסכם כולו. מרגע שחסון בחר לתבוע בגין הפרה צפויה, הוא היה מחויב, על פי תקנה 25(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, "לכלול בכתב התביעה את מלוא הסעד שלטענתו הוא זכאי לו בשל עילת התביעה". משבחר לתבוע רק 2 מיליון ש"ח ולא את כל יתרת החוב (שעמדה אז על מעל 4 מיליון ש"ח), הוא ויתר על זכותו לתבוע את היתרה בהליך נפרד.
חסון, מנגד, טען כי ההפרה הצפויה שהכיר בה הייתה מוגבלת. לדבריו, הוא לא יכול היה לתבוע את מלוא הסכום, שכן הנתבעים נקבו בסכום קיזוז של 2 מיליון ש"ח בלבד, וכל תביעה מעבר לכך הייתה נדחית כ"מוקדמת". הוא טען כי לא הייתה לו עילת תביעה על סכום הגבוה מ-2 מיליון ש"ח באותה עת, וכי טענתו לא נבעה משיקולי אגרה.
השופט נפתלי שילה דחה את טענותיו של חסון אחת לאחת ואימץ את עמדת הנתבעים. השופט קבע כי הראיות מההליך הקודם מוכיחות שחסון ידע היטב שהנתבעים מתכחשים לכל יתרת התמורה החוזית, ולא רק ל-2 מיליון ש"ח.
השופט שילה ציטט את כתב ההגנה המקורי של הנתבעים, שם נכתב מפורשות כי "לא זו בלבד שהתובע אינו זכאי לקבל תשלום נוסף… אלא שהוא אף חייב לפצותם". כמו כן, הנתבעים ציינו שתביעתם הנגדית הוגשה על 2 מיליון ש"ח "לצורכי אגרה בלבד", מה שמרמז כי נזקיהם הנטענים גבוהים יותר.
יתרה מכך, השופט הפנה את חסון לדבריו-שלו. בתצהיר עדות ראשית שהגיש חסון בהליך הקודם, הוא הצהיר במפורש: "הנני זכאי למלוא התשלום שבהסכם לאלתר". בחקירתו הנגדית אף העיד כי הנתבעים אמרו "בריש גלי" כי "בסוף לא נשלם לחסון את יתרת החוב" וכי "הכל תוכנן מראש".
"עינינו הרואות", כתב השופט שילה, "שהתובע עצמו סבר שהוא זכאי למלוא התמורה שבהסכם 'לאלתר', ומכאן שהוא הבין היטב שההפרה הצפוייה של הנתבעים היא ביחס לכל התמורה על פי ההסכם".
לאור קביעה עובדתית זו, פסק השופט כי משעילת התביעה הייתה הפרה צפויה של כל ההסכם, חסון היה מחויב לתבוע את מלוא הסעד בגינה. "משבחר התובע… להעמיד את תביעתו על סך של 2 מיליון ₪ בלבד, הוא אינו יכול לתבוע כיום את התשלומים הנוספים על פי ההסכם, מאחר שקיים מעשה בית דין והעילה שבגינה הוא תבע מוצתה והסתיימה בהליך הקודם".
השופט אף ציטט את פסק דינו של השופט דלוגין מבית משפט השלום, שגם הוא תהה מדוע התביעה הוגשה על 2 מיליון ש"ח בלבד "כאשר החוב עומד כאמור על מעל 4 מיליון, וניתן היה להגישה (לבית המשפט המחוזי המוסמך), בעילה של הפרה צפויה על מלוא יתרת התשלומים".
בסיכום, קבע השופט שילה כי מדובר ב"מקרה מובהק" של תובע שנמנע "במכוון ובמודע" מלמצות את עילתו. "התובע החליט, ושיקוליו עימו, לצמצם את סכום התביעה… לכן, הוא מושתק מלהעלות בהליך חדש סעד שניתן היה להעלותו בתביעה המקורית".
התביעה נדחתה, וחסון חויב בהוצאות הנתבעים בסך 15,000 ש"ח.
ת"א 10132-03-25
